כניסה לעזה מישראל וירושלים

מתחילת הכיבוש, עם תום המלחמה ב-1967, ועד לחתימת הסכמי אוסלו ב-1994, לא הוגבלה כניסתם של אזרחי ישראל ותושביה לרצועת עזה. בכך איפשרה ישראל למעשה לחדש קשרי משפחה, חברות ומסחר שנותקו ב-1948. שערי רצועת עזה נשארו פתוחים יותר מעשרים וחמש שנה, עד העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית.

לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, במאי 1994, הותלה היתר הכניסה הכללי לרצועת עזה, וכניסתם של תושבי ישראל ואזרחיה הותנתה בקבלת היתרים אישיים מהמפקד הצבאי. ב-1995 גודרה רצועת עזה והוחל בצמצום הדרגתי של חופש התנועה של ישראלים אל רצועת עזה וממנה. ההגבלות שהטילה ישראל על הכניסה לרצועה סדקו את מרקם החיים שהתהווה במהלך השנים בהן היתה רצועת עזה פתוחה לכניסה ויציאה.

משפחות בהן אחד מבני הזוג ישראלי והאחר עזתי (להלן: משפחות-חצויות), מצאו עצמן במצב בלתי מתקבל על הדעת - חלק מבני המשפחה הפכו תלויים באישור הצבא הישראלי על מנת לשהות בביתם שברצועה. המוקד פעל רבות על מנת להגיע להסדר לפיו יוכלו ישראלים, בני משפחות-חצויות, להמשיך ולקיים חיי משפחה תקינים בעזה, תוך שמירה על הקשרים עם משפחותיהם בישראל. על פי נוהל שנקבע, קיבלו בני הזוג הישראלים היתרי שהייה בעזה לשלושה חודשים, שאותם ניתן היה להאריך במשרדי התיאום והקישור (מת"ק) בארז. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, הקפיאה ישראל את הנוהל והטילה מגבלות שונות על כניסתם לרצועה של בני משפחות-חצויות, כולל התניית הכניסה בשהות רציפה לתקופות שונות. במרץ 2004 החלה ישראל להחתים את הישראלים שנכנסו לרצועה על מסמך לפיו לא ייכנסו חזרה לישראל משך שלושה חודשים. אילוץ זה מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי (סעיף 12 של האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, 1967) וכן הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 6). ההוראה בוטלה בעקבות עתירת המוקד ועדאלה (בג"ץ 5076/04).

גם לאחר סגירת רצועת עזה לכניסת ישראלים ב-1994, נהגה ישראל להתיר את כניסתם של אזרחי ישראל ותושביה במהלך החגים המוסלמיים, עיד אל-פיטר ועיד אל-אדחה ובחגים הנוצריים, חג-המולד ופסחא. ביקורי החגים היוו הזדמנות שנתית למפגשים משפחתיים נדירים. במהלך האינתיפאדה השנייה ביטלה ישראל את הנוהג. לאחר מספר התערבויות של המוקד ועתירות לבג"ץ התחייבה המדינה, במסגרת פרשת אבאגיאן (בג"ץ 10043/03), לאפשר את ביקורי החגים, ואף הוסכם כי אם הביקורים לא יצאו אל הפועל מסיבות כלשהן, ייקבע להם מועד חלופי. למרות זאת, נדרש המוקד בשנים האחרונות לעתור לבג"ץ כמעט בכל חג כדי שהמדינה תעמוד בהתחייבותה. בנוסף, התחייבה המדינה לאפשר כניסה לרצועת עזה של אזרחים ותושבים ישראלים בעת "קיומו של צורך הומניטארי חריג", ורק כשמדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה, אך גם במקרים אלה המדינה אינה ממלאת את חובתה.

ב-12 בספטמבר 2005 יצאו כוחות הצבא משטחי הרצועה ובוטלו כל הצווים הצבאיים הנוגעים לרצועת עזה, לרבות הצו האוסר על כניסת ישראלים לרצועה, אך בפועל לא חל שינוי מהותי - בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות, נאסר על כניסת ישראלים לרצועת עזה, והמנדט למתן היתרי כניסה לרצועה הופקד בידיו של אלוף פיקוד הדרום, בכפוף להנחיות שר הביטחון. הקריטריונים למתן ההיתרים נותרו כשהיו לפני ההתנתקות, אולם ההיתרים ניתנים במשורה. כאן המקום לציין כי, לעמדת המוקד, מניעת כניסתם של ישראלים לרצועת עזה לשם ביקור בני זוגם, ילדיהם ומשפחותיהם, חורגת למעשה ממטרתו ומהותו של חוק יישום תכנית ההתנתקות. חוק זה נועד אך ורק לאפשר את יישום תכנית ההתנתקות ולמנוע כניסת מתנחלים וישראלים אחרים, העלולים להפריע למימושה.

עמדתה המוצהרת של ישראל היא שלתושבי המדינה ואזרחיה אין זכות קנויה לכניסה לרצועת עזה. ישראל טוענת שהכניסה לשטחי רצועת עזה מותנית, על פי חוק, באישור של אלוף פיקוד הדרום, וכאשר לא ניתן אישור כניסה, אין זו פגיעה בחופש התנועה, הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גישה זו מתעלמת מהזיקה ההדוקה שבין שטחי ישראל לשטחי רצועת עזה – זיקה היסטורית, שאמנם נקטעה במהלך 19 השנים שלאחר 1948, אולם טופחה מחדש על-ידי ישראל לאחר 1967. גישה זו אף מתעלמת מהזכויות האנושיות הנובעות מהקשרים המשפחתיים, החברתיים, התרבותיים והאתניים בין הפלסטינים החיים בישראל לבין אחיהם ברצועת עזה. ואולי כל מטרתה של המדיניות הישראלית היא להחליש ולנתק את הזיקות הללו.