פ ס ק - ד י ן

השופט אלון

העותרת, ילידת 1951, הינה אזרחית ירדנית תושבת בית סאחור שביהודה. בחודש פברואר 1980 נישאה העותרת לאזרח אמריקאי תושב ארה"ב ועברה להתגורר עמו בארצות הברית, שם גם נולדה, ביולי 1983, בתם - היא העותרת השניה - אשר קיבלה גם כן אזרחות אמריקאית. באפריל 1984 חזרה העותרת לאזור, וכאן נולד בנה - הוא העותר 3 - אשר אף הוא אזרח אמריקאי מכוח אזרחות אביו. להשלמת הפרטים העובדתיים יש להוסיף כי בעלה של העותרת נולד גם הוא בבית סאחור בשנת 1950 וגר בה עד שנת 1969. בספטמבר 1969 נסע לארצות הברית לצורך לימודים, וכעבור זמן ויתר על אזרחותו הירדנית וקיבל אזרחות אמריקאית, ואף נשא אשה בארצות הברית וכעבור מספר שנים בשנת 1977 התגרש הימנה. מאז החל לבקר כתייר באזור, ובשנת 1980 נשא, כאמור, את העותרת לאשה.

בחודש יולי 1984 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות, ובה בקשה לתת לבעלה אשרה לישיבת קבע באזור. הבקשה נדחתה. בינואר 1986 חזרה ופנתה בבקשה כאמור וגם בקשה זו חזרה ונדחתה. ועל כך באה העתירה שבפנינו.

בא כוחו המלומד של העותרת, מר פרידמן, שהופיע וטען בפנינו בהגינות ובאופן עניני ער לכך כי בקשת העותרת יסודה בנימוקים הומניטריים ולא בזכות שבדין. בעתירה ובפנינו, טען מר פרידמן כי העותרת אינה יכולה להסתגל לאורח החיים שבארצות הברית, ועל כן שבה לגור בבית סאחור; אם בקשתה לאיחוד משפחות לא תאושר אנו מאלצים אותה לנדוד לארצות הברית, מקום שאין היא חפצה ויכולה לגור בו. העותרת היא עתה בחודש השישי להריונה.

מר מזוז, ב"כ המלומד של המדינה הביא בפנינו את מדיניות המשיבים, כפי שזו הובאה בפנינו בשורה ארוכה של עתירות אחרות בבית משפט זה, שלא לאשר כניסה לאזור אלא במקרים חריגים ומיוחדים, והמקרה שבפנינו אינו כזה. ומוסיף ואומר ב"כ המדינה במשך 8 השנים האחרונות שהתה העותרת רוב הזמן בארצות הברית, וכאמור, הבעל ושני הילדים אף הם אזרחי ארצות הברית.

הכניסה לאזור אסורה לפי החוק, ואין היא מותרת אלא לפי רשות מיוחד. המשיבים הנהיגו אפשרות של איחוד משפחות, וקבעו מדיניות מסוימת שלפיה ניתן רשיון הכניסה לאיזור הכל לפי הענין וצרכי השעה. רוב הבקשות ענינןבבני זוג שאחד מהם מבקש להיכנס לאזור, והגורמים המוסמכים לכך בודקים כל מקרה לגופו. לדעת המשיבים המקרה שלפנינו לפי נסיבותיו ולאחר שיקול ועיון מצדם, אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מותרת הכניסה. הכלל הוא שאין בית משפט זה מתערב בשיקול דעתם של המשיבים אלא אם החלטתם נגועה בשרירות, חוסר סבירות קיצונית וכיוצא באלה. זאת לא נטען על ידי ב"כ העותרים ובדין, כי לא מצאנו כגון זה במקרה שבפנינו.