הפקעת תחנת האוטובוסים בחברון

לתקציר - מאגר סביר

בג"צ 469/83

1. חברת האוטובוסים המאוחדת הלאומית
חברון בע"מ
2. וקף תמים א-דרי

נגד

1. שר הבטחון
2. ראש המינהל האזרחי
אזור יהודה ושומרון
3. מפקד כוחות צה"ל
באזור יהודה ושומרון
4. מושל חברון
5. עירית חברון

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[1.4.92]



לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, א' גולדברג


בקשה לצו מוחלט


עו"ד זחאלקה - בשם העותרים
עו"ד פליאה אלבק - בשם המשיבים

פ ס ק - ד י ן


ביוני 1983 ניתן צו לתפיסת שטח תחנת האוטובוסים המרכזית בעיר חברון. התחנה נסגרה. כוחות צבא הוכנסו אליה. לאחר זמן (ביום 1.9.83) הועתק מקומה של התחנה למקום אחר על-פי צו המפקח על התעבורה (צו מיום 1.6.84 קובע את התחנה החדשה כתחנה המרכזית להסעת אוטובוסים). מאז ועד היום פועלת התחנה במקומה החדש. העותרים מלינים כנגד חוקיות צו התפיסה. לטענתם לא מונח ביסודו שיקול בטחוני אלא התנחלותי. מאז הוצא הצו על-תנאי ומתן תשובתם הראשונית של המשיבים עבר זמן רב. נוהל משא-ומתן בין הצדדים להסדיר העניין מחוץ לכתלי בית-המשפט. ביום 30.9.87 נחתם בין העותרת מס' 1 לבין המפקח על התעבורה באזור יהודה ושומרון הסכם בעניין מסלולי הנסיעה של האוטובוסים שאינו כולל את תחנת האוטובוסים הישנה..

שמענו היום את טיעוניו של בא-כוח העותרים. נחה דעתנו כי השיקול שעמד ביסוד מתן צו התפיסה הינו שיקול צבאי, וכי שיקול זה ממשיך לעמוד בעינו גם כיום. שיקול זה מתבסס על התפיסה כי קיומו של מתחם בלב המרכז הישן והצפוף של העיר חברון, בו מצויה תנועה רבה של בני אדם, מהווה מפגע בטחוני. ליד שטח התחנה בוצעו מספר פיגועים. זאת ועוד: בשל הסמיכות למרכז המסחרי ולשכונות צפופות המהוות מוקדים לאלימות רחוב ולפעילות חבלנית בחברון קיים צורך מיוחד ביכולת ניוד טובה ונוחה לכוחות הצבא, וזאת כדי להזרים כוחות צבא בזמן הקצר ביותר לכל קריאה. נוכחות הצבא באיזור התחנה המרכזית הישנה מאפשרת נגישות לאירועים גם בתנועה ברגל, ויש בה כשלעצמה גורם מרגיע. יצויין כי השיקול התעבורתי - אשר שימש בסיס להעברת מיקומה של התחנה למקום אחר - גם הוא נראה בעיננו ראוי וכחוקי (ראה בג"צ 393/82 פ"ד לז(785 (4). שיקול זה נבחן עוד ב-1972 על-ידי עירית חברון ואף היא סברה בשעתו כי יש מקום להעתיק את התחנה המרכזית למקום ראוי אחר. אכן, לא שמענו טיעונים של ממש בעניין זה.

בטיעונו ציין מר זחאלקה כי צו התפיסה המקורי ניתן בעל-פה, ועל כן בטל הוא. טענה זו דינה להדחות לאור הוראות סעיף 1(א)-(ה) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון), (מס' 378), תש"ל-1970 הקובע כי צו יכול שיהא בעל-פה. עם זאת ברצוננו לציין כי סדרי מינהל תקינים מורים כי אף שיש היתר ליתן צו בעל-פה, עם עבור הדחיפות, ובמקום שהדבר מוצדק, יש ליתן צו בכתב. בנסיבות העניין שלפנינו, לא נטען כי היות הצו בעל-פה גרם לחוסר מידע לגביו או פגע בזכות אחרת של העותרים. דין הטענה להידחות אפוא.

בדברי תשובתם מקדישים המשיבים מקום לבחינת הזכויות הקנייניות של העותרים במקרקעין נשוא העתירה. לאור מסקנתנו כי דין העתירה להדחות, איננו נוקטים כל עמדה בעניין זה.

למותר לציין כי אין בדחיית העתירה כדי למנוע מהעותרים לחזור ולהעלות הטענה כי עם שינוי הנסיבות חל שינוי בצורך הצבאי. פסק-דיננו זה משקף את הצורך הצבאי כפי שהוא נראה לנו מאז מתן הצו על-תנאי ועד היום.

בעתירה מעלים העותרים את הטענה כי השיקול הדומיננטי בעת מתן צו התפיסה היה קשור בחידוש הישוב היהודי במקום התחנה. לא מצאנו בסיס לטיעון זה. עתה מדגישים העותרים כי בחלוף השנים הורשו מתיישבים יהודים לשהות בתחנה. לדעת העותרים יש בכך כדי להצביע בדיעבד על שיקולו של המפקד הצבאי. טענה זו אין בה ממש. עם זאת, טענה זו מצדיקה לכאורה - וכפוף לתשובת המדינה - דיון נפרד במסגרת עתירה חדשה שהוגשה בבג"צ 1634/92. יש בטענה זו כדי להצדיק בחינת המציאות החדשה שנוצרה. דבר זה אינו יכול להעשות במסגרת העתירה שלפנינו, שעניינה הצווים הישנים.

התוצאה היא כי דין העתירה להדחות. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז באדר ב' תשנ"ב (1.4.92).