עניינם של העותרים בבג"ץ 10676/04העותרים הם בני זוג וחמשת ילדיהם, אשר התגוררו עד לשנת 1998 ברצועת עזה. בעקבות המצב הכלכלי הקשה ברצועה, והצעת עבודה שקיבל העותר, עברה באותה שנה המשפחה, שמנתה אז ארבע נפשות, להתגורר בגדה, תחילה באל-ראם ולאחר מכן בביתוניא. בהתאם לדרישת הדין, פעל העותר לשינוי מענו הרשום במירשם האוכלוסין הפלסטיני ובתעודת הזהות שלו, הליך שהסתיים בינואר 2001. מענה של אשתו שונה מספר חודשים לאחר מכן.
אף שהתגוררו בגדה, החליטה העותרת ללדת את ילדיה בחיק משפחתה המורחבת ברצועה. לצורך הלידה נסעה העותרת עם ילדיה, באוגוסט 2000, מהגדה לרצועה. לאחר לידת בתה הרביעית, שנולדה ב-28.9.00, ביקשה העותרת לחזור לגדה, אלא שבאותה עת פרצו אירועי האינתיפאדה. פניותיה למת"ק במחסום ארז ופניות בעלה למת"ק רמאללה נענו ב"אין תשובה", וכך נותרו בני הזוג מנותקים זה מזו. האם וילדיה נאלצו לגור בבית חמיה בעזה, כאשר אביו של העותר מצליח בקושי רב לפרנסם. ואילו העותר, שבתחילה עוד יכול היה לשלוח כסף למשפחתו בעזה, נאלץ - בעקבות החרפת פעולות הצבא באזור רמאללה - לסגור שני עסקים שפתח, ולאחר שנותר חסר תעסוקה צמצם מאוד את התמיכה במשפחתו.
בשלב זה פנו העותרים למוקד להגנת הפרט, ואולם משהמשיך הצבא להתעלם מפניותיהם, החליט העותר כי אין הוא מסוגל יותר לחכות בבדידותו בגדה, ובתחילת 2003 הגיע למחסום ארז במטרה להיכנס לרצועה. הוא חיכה שעות עד שלבסוף נענו החיילים במחסום לבקשתו והוא נכנס לעזה והתאחד עם משפחתו. עקב המצב הכלכלי הקשה בעזה התדרדר עוד יותר מצבה הכלכלי של המשפחה. כיום מתגוררים בני הזוג בצפיפות עם ילדיהם בבית הורי העותר בעזה. העותר מתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות. בחודשים האחרונים אינו מוצא עבודה כלל. העותרים מעוניינים לחזור לגדה.
כאמור, עוד בתקופה בה התגורר העותר בגדה, החל המוקד לפנות לגורמי הצבא בעזה ובגדה. מלבד שיחת טלפון אחת, בה נאמר לעובדת המוקד כי לפי המידע במסוף מינהל האוכלוסין, העותרת היא עזתית, תשובה ממנה ברור כי שינוי הכתובת לא עודכן ברישומי הצבא, לא התקבלה כל תשובה. מאז פנייתו הראשונה של המוקד באוקטובר 2002 ועד לסוף חודש ספטמבר 2004, נשלחו לא פחות משמונה תזכורות לשלטונות, אך אלו לא זכו למענה.
ביום 24 בנובמבר 2004 הגיש המוקד עתירה לבג"ץ בעניינה של המשפחה. העתירה מדגישה את הפגיעה בזכותם הבסיסית של תושבי השטחים לשנות את מקום מגוריהם. זכות זו הוכרה בדין הישראלי ובדין הבינלאומי, אך נשללה באופן גורף מכלל הפלסטינים המבקשים לשנות את מקום מגוריהם מהרצועה לגדה, ולהיפך. זאת, ללא כל הסמכה שבדין.
הצבא טוען, כי מכיוון שברישומיו רשומים העותרים כתושבי הרצועה, אין להם זכות להתגורר בגדה. טענה זו איננה יכולה לעמוד. הגבלת זכות זו, המכונה "תיחום מגורים", מתאפשרת אך ורק כאמצעי מניעה ומטעמי ביטחון מוחלטים. האיסור שהטיל הצבא על העותרים לחזור מרצועת עזה לגדה לא מתיימר להתבסס על סמכות תיחום המגורים, ולא נטען כלל כי נשקפת מהעותרים סכנה ביטחונית.
איסור זה גם עומד בסתירה לעמדתה העקבית של המדינה לפיה, בהתאם
לסעיף 11 להסכם הביניים שנחתם בין ישראל והרשות הפלסטינית, מהוות הגדה והרצועה שטח טריטוריאלי אחד, עמדה שנטענה
בפרשת עג'ורי ונתקבלה על ידי בית המשפט. כלומר, אם סבור הצבא כי הגדה והרצועה הן שטח טריטוריאלי אחד, הרי שכל עוד לא הוחלט על תיחום מגורים, זכאי פלוני לשנות את מקום מגוריו כראות עיניו, גם בין הגדה לרצועת עזה.
הצבא מתנה באופן בלתי חוקי את כיבוד הזכות לשינוי מקום המגורים מהרצועה לגדה בטיעון שברשימותיו מופיע המבקש כתושב הגדה. והנה – בענייננו, גם כאשר שינו העותרים את מענם כדין, סירב הצבא לכבד את הרישום העדכני. סירוב זה מנוגד לדין החל בשטחים, לפיו נתונה הסמכות הבלעדית לשינוי מען של תושבים פלסטינים לרשות הפלסטינית, ורישומה של זו הוא הקובע.
בעתירה מודגשת גם הפגיעה הקשה בחיי המשפחה של העותרים כתוצאה מהגבלת זכות התנועה שלהם. דווקא לאחר הלידה, בה הייתה העותרת זקוקה לעותר במיוחד, נכפתה על בני הזוג פרידה ארוכה וקשה, במהלכה נמנעה מהעותר גם היכולת לראות את ילדיו. העותרת וילדיה הורחקו מביתם, מסביבתם, מחבריהם, וכיום, עקב המצב הקשה בעזה, התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה מאוד.
לעתירה שהגיש המוקד: בג"ץ 10676/04- שמלך ואח' נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית ואח'
