המוקד להגנת הפרט

עינויים

הצג עדכונים
לא יהיה אדם נתון לעינויים, ולא ליחס או לעונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים
הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף 5

 הזכות שלא להיות נתון לעינויים היא זכות מוחלטת. המשפט הבינלאומי קובע כי אין חריגים לאיסור המוחלט על עינויים – המוגדרים כפשע נגד האנושות – גם לא בנסיבות של מלחמה או מאבק בטרור. המונח "עינויים" מוגדר על ידי האו"ם כ"מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטאלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצע או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי".

מאז 1948, וביתר שאת מאז כיבוש השטחים, מענים ומתעללים כוחות הביטחון של ישראל – בראשות חוקרי שירות הביטחון הכללי (השב"כ) ויחידה 504 של הצבא – מדי שנה בפלסטינים באמצעים פיזיים ונפשיים אכזריים, שמטרתם לסחוט מהם מידע או הודאה. במהלך השנים השתמשו חוקרי השב"כ – וממשיכים להשתמש – בשילוב של שיטות עינויים, שכוללות בין השאר: כבילה בתנוחות מכאיבות ומעוותות למשך שעות וימים ברציפות, תוך כיסוי ראשו של הנחקר בשק מצחין ורטוב והשמעת מוזיקה רועשת; עמידה או כריעה בתנוחות המעוותות את הגוף עד קריסה; מכות ו"טלטולים"; מניעת שינה ומזון; חשיפה ממושכת לקור או לחום, לתאורה חזקה ורציפה או לחושך מוחלט; איומים, קללות והשפלות; שימוש בבני משפחה כאמצעי להפעלת לחץ; וניתוק מוחלט וממושך מהעולם החיצון, ובכלל זה מעורכי דין ומבני משפחה. במהלך השנים התאים השב"כ את אמצעי החקירה והעינויים לצרכי השעה, ביטל חלק מהשיטות והנהיג אחרות במקומן. 

עד שנת 1987 מבוצעים העינויים כשגרה נורמטיבית מחוץ למסגרת חוקית, ללא ביקורת או פיקוח על השב"כ ושיטותיו. במקרים הבודדים שמגיעים לבתי המשפט, משקרים חוקרי השב"כ בעדויותיהם בפני השופטים, תוך הסכמה שבשתיקה של מערכת התביעה האזרחית והצבאית, ולדברי אנשי השב"כ, "בידיעת הדרג המדיני ועל דעתו".

בשנת 1987 – בעקבות פרשת קו 300 ומשפט נאפסו – מוקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת לנדוי) לבחינת שיטות החקירה של השב"כ. הוועדה קובעת, כי "אסור שהלחץ יגיע לדרגת עינויים גופניים או התעללות בנחקר או פגיעה חמורה בכבודו השוללת ממנו צלם אנוש", אך מציינת גם, כי "אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי". החלק החשאי של הדו"ח משרטט קו מנחה של שיטות מותרות של עינויים, תחת הביטוי "הפעלת לחץ בחקירה". מסקנות ועדת לנדוי – למרות שהינן מנוגדות לחוק הבינלאומי – מאומצות על ידי ממשלת ישראל, והשב"כ רואה בהן הרשאה גורפת להמשיך ולענות נחקרים פלסטינים.

על אף הביקורת הנוקבת העולה מדו"חות מבקרת המדינה ופרקליטות המדינה – הקובעים כי חוקרי השב"כ חורגים ביודעין, באופן קשה ושיטתי, מקביעותיה של ועדת לנדוי – ממשיכים "כוחות הביטחון" לענות נחקרים, בין השאר גם במתקן הסודי 1391 ובכלא אל-חיאם בדרום לבנון. במהלך השנים "מוצאים את מותם" עשרות פלסטינים במרתפי החקירות של השב"כ ויחידה 504.

בשנים 1999-1996 מגיש המוקד להגנת הפרט למעלה ממאה עתירות לבג"ץ, בשמם של פלסטינים שהשב"כ מענה בחקירה ומונע מהם מפגש עם עורך דין. בעתירות, שהוגשו בעת שהנחקרים הוחזקו ועונו במרתפי השב"כ, טוען המוקד כי אמצעי החקירה של השב"כ מנוגדים לחוק הישראלי ולאמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל, וכי סעיף "הגנת הצורך" – בו נתלה השב"כ כמקור להפעלת סמכות חוקריו – לא נותן הרשאה מראש לשימוש באמצעים פסולים. במרבית המקרים מוציא בית המשפט צו, המורה לשב"כ להימנע משימוש בכוח נגד העותרים עד למתן החלטה סופית בעניין. המדינה מעדיפה להתחייב שלא להשתמש בעינויים בחקירה על פני דיון מהותי בסוגיה בבית המשפט.

בספטמבר 1999 קובע בג"ץ כי שיטות החקירה של השב"כ אינן חוקיות. בית המשפט מקבל את עתירות הוועד הציבורי נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט. עם זאת, השופטים אינם שוללים את האפשרות כי סייג הצורך יעמוד לחוקרי השב"כ. השב"כ מתבסס על פירצה זו בפסק הדין וממשיך לענות נחקרים. שופטי בג"ץ לא משכילים ליישם במשפט הישראלי את עמדת המשפט הבינלאומי, לפיה עינויים והתעללויות הם רע מוחלט – שאין להתירו או להצדיקו בשום מצב שהוא.

בשנים שחלפו מאז אסר בג"ץ על עינויים, פחת באופן מובהק מספר האנשים החשופים לעינויים. עם זאת, ממשיך השב"כ לענות נחקרים פלסטינים באמצעות שיטות "שגרתיות" ושיטות מיוחדות, המיישמות את כל שיטות העינויים שפסל בית המשפט. דו"חות של המוקד להגנת הפרט וארגוני זכויות אדם נוספים, המבוססים על עדויות של נחקרים, חושפים את שגרת ההתעללויות והעינויים, ומפרטים את שיטות החקירה המיועדות לגרום לכאב ולסבל, פיסי ונפשי, וכל זאת בחסות מערכת אכיפת החוק, ובניגוד לדין הישראלי והבינלאומי. 

רשויות החוק מוסיפות חטא על פשע. תלונות של נחקרים נגד חוקרי שב"כ שעינו אותם, נבדקות במנגנון בדיקה פנימי. הממונה על בדיקת תלונות נחקרים (איש שב"כ), והממונה עליו ממשרד המשפטים, מביאים לסגירתן הגורפת של מאות תלונות, ללא חקירה פלילית, כתב אישום או העמדה לדין. המוקד מייצג פלסטינים שעונו על ידי חוקרי השב"כ בתביעות פיצויים בהליך אזרחי.

בשנת 1987 רשמה ועדת לנדוי, שבדקה את שיטות החקירה של השב"כ, נבואה המגשימה את עצמה:
אמת נכון הדבר שחייבים להקפיד מאוד, פן תביא פריצת המסגרת של איסורי החוק הפלילי לידי התרת הרצועה, כאשר כל חוקר עושה דין לעצמו על ידי שימוש בלתי מרוסן, לפי שרירות ליבו, באמצעי כפייה נגד נחקר. בדרך זו עלולה דמותה של המדינה כמדינת חוק, השומרת על זכויות האזרח, להישחת ללא תקנה, והיא תדמה לאותם משטרים, הנותנים בידי שירותי הביטחון שלהם כוח ללא מצרים. 

 

מתאריך
עד תאריך