בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט, הודיע הצבא כי החליט לאפשר את חזרתו לשטחים של פלסטיני שגורש מהם בשנת 1970 לירדן: העותר הוחזק במעצר בישראל, ויחד עם שמונה עצורים נוספים גורש ביוני 1970, מחוסר כל, לירדן. זאת, מבלי שנערך לו שימוע כדין. העותר, כיום פנסיונר בן 88, חזר לבסוף לגדה בספטמבר 2006 המוקד להגנת הפרט
عر EN
כפתור חיפוש
תמונה ללא תיאור
30.09.2006
בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט, הודיע הצבא כי החליט לאפשר את חזרתו לשטחים של פלסטיני שגורש מהם בשנת 1970 לירדן: העותר הוחזק במעצר בישראל, ויחד עם שמונה עצורים נוספים גורש ביוני 1970, מחוסר כל, לירדן. זאת, מבלי שנערך לו שימוע כדין. העותר, כיום פנסיונר בן 88, חזר לבסוף לגדה בספטמבר 2006
בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט, הודיע הצבא כי החליט לאפשר את חזרתו לשטחים של פלסטיני שגורש מהם בשנת 1970 לירדן: העותר הוחזק במעצר בישראל, ויחד עם שמונה עצורים נוספים גורש ביוני 1970, מחוסר כל, לירדן. זאת, מבלי שנערך לו שימוע כדין. העותר, כיום פנסיונר בן 88, חזר לבסוף לגדה בספטמבר 2006
ביום 9.4.2006 עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ להחזרתו לשטחים של פלסטיני שגורש מהם לירדן בשנת 1970 והיום הוא פנסיונר בן 88. העותר נעצר בספטמבר 1968 והוחזק ככל הנראה במעצר מינהלי. מתוך העתירה:

"בתאריך 7.6.1970, בשעות הלילה, הוצא העותר יחד עם 8 עצורים נוספים מתאי הכלא לתא שבכניסה לכלא. בגדיו האזרחיים של העותר הושבו לו וכן שעונו שהיה בפיקדון. לכל עצור ניתן דינר ירדני אחד, והם הועלו על כלי רכב, שהוביל אותם לאזור הערבה. בטרם היציאה לדרך עבר אדם בלבוש אזרחי מעצור לעצור, והחתים אותו על מסמך כלשהו, רובו בעברית, שכל שהעותר יכול היה להבין ממנו היה המלים "ביטול מעצר מינהלי" שהיו כתובות בערבית בכותרת המסמך.

לאחר נסיעה בת מספר שעות, בהן היו עיני העותר מכוסות, הגיעו העותר והמגורשים האחרים לאזור הערבה. בערבה צוידו העצורים בקרטון ובו סנדוויצ'ים, לחם, עגבניות ומלפפונים ושולחו אל עבר הירדן. "לכו לחוסין", אמרו להם, והזהירו אותם שאם יעצרו בדרך  -  יירו בהם.

כך, ברגל, ללא כל, רק מעט צידה בידיו, פסע העותר, ומולדתו נותרת מאחוריו כמחוז אסור.
שימוע לא נעשה לעותר, ועדה מייעצת לא התכנסה בעניינו, ולא נמסר לו על זכותו לפנות אליה. גם צו הגירוש לא נמסר לידיו. ממקרה אחר שהיה בטיפול המוקד להגנת הפרט עולה, שבאותה תקופה היו נחתמים צווי גירוש מקובצים, בכל אחד מהם רשימה של שמות, כשהצו מסתמך על תקנה 112(1) לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945, ומנומק בכך שהגירוש "נחוץ ומועיל לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנת אזור יהודה והשומרון וקיומו של הסדר הציבורי", ללא שום הנמקה ספציפית בנוגע למי מהמגורשים."

העותרים טענו בעתירה כי פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בעניין קובעת שהצעדים הביטחוניים מרחיקי הלכת ביותר המותרים למפקד הצבאי הם תיחום מקום המגורים והמעצר המינהלי. לפי הדין הקיים, אין המפקד הצבאי מוסמך לגרש אדם או להמשיך בגירושו.

כן טענו העותרים, כי גם לו היתה בידי המפקד הצבאי הסמכות להמשיך בגירושו של העותר, המשך הגירוש אינו סביר. הצבא כבר התיר את כניסת העותר לאזור למרות צו הגירוש. בזמן שהותו באזור, העותר לא נעצר, לא ננקטו נגדו צעדים ביטחוניים, ולא נטען שעשה פעולה כלשהי כנגד ביטחון האזור. מקל וחומר ניתן לקבוע, כי אין העותר מהווה את אותה סכנה קשה וחמורה, אשר פסיקה קודמת של בית המשפט תיארה כמצדיקה גירוש במקרים חריגים.

בעקבות העתירה הודיע המפקד הצבאי ביום 22.6.2006 כי החליט לאפשר את חזרתו של העותר לשטחים. העותר חזר לבסוף לגדה בספטמבר 2006.


לצפייה בעתירה

לצפייה בהודעה מטעם המפקד הצבאי מיום 22.6.2006

הדפסה הדפסה
שיתוף
ביום 9.4.2006 עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ להחזרתו לשטחים של פלסטיני שגורש מהם לירדן בשנת 1970 והיום הוא פנסיונר בן 88. העותר נעצר בספטמבר 1968 והוחזק ככל הנראה במעצר מינהלי. מתוך העתירה:

"בתאריך 7.6.1970, בשעות הלילה, הוצא העותר יחד עם 8 עצורים נוספים מתאי הכלא לתא שבכניסה לכלא. בגדיו האזרחיים של העותר הושבו לו וכן שעונו שהיה בפיקדון. לכל עצור ניתן דינר ירדני אחד, והם הועלו על כלי רכב, שהוביל אותם לאזור הערבה. בטרם היציאה לדרך עבר אדם בלבוש אזרחי מעצור לעצור, והחתים אותו על מסמך כלשהו, רובו בעברית, שכל שהעותר יכול היה להבין ממנו היה המלים "ביטול מעצר מינהלי" שהיו כתובות בערבית בכותרת המסמך.

לאחר נסיעה בת מספר שעות, בהן היו עיני העותר מכוסות, הגיעו העותר והמגורשים האחרים לאזור הערבה. בערבה צוידו העצורים בקרטון ובו סנדוויצ'ים, לחם, עגבניות ומלפפונים ושולחו אל עבר הירדן. "לכו לחוסין", אמרו להם, והזהירו אותם שאם יעצרו בדרך  -  יירו בהם.

כך, ברגל, ללא כל, רק מעט צידה בידיו, פסע העותר, ומולדתו נותרת מאחוריו כמחוז אסור.
שימוע לא נעשה לעותר, ועדה מייעצת לא התכנסה בעניינו, ולא נמסר לו על זכותו לפנות אליה. גם צו הגירוש לא נמסר לידיו. ממקרה אחר שהיה בטיפול המוקד להגנת הפרט עולה, שבאותה תקופה היו נחתמים צווי גירוש מקובצים, בכל אחד מהם רשימה של שמות, כשהצו מסתמך על תקנה 112(1) לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945, ומנומק בכך שהגירוש "נחוץ ומועיל לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנת אזור יהודה והשומרון וקיומו של הסדר הציבורי", ללא שום הנמקה ספציפית בנוגע למי מהמגורשים."

העותרים טענו בעתירה כי פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בעניין קובעת שהצעדים הביטחוניים מרחיקי הלכת ביותר המותרים למפקד הצבאי הם תיחום מקום המגורים והמעצר המינהלי. לפי הדין הקיים, אין המפקד הצבאי מוסמך לגרש אדם או להמשיך בגירושו.

כן טענו העותרים, כי גם לו היתה בידי המפקד הצבאי הסמכות להמשיך בגירושו של העותר, המשך הגירוש אינו סביר. הצבא כבר התיר את כניסת העותר לאזור למרות צו הגירוש. בזמן שהותו באזור, העותר לא נעצר, לא ננקטו נגדו צעדים ביטחוניים, ולא נטען שעשה פעולה כלשהי כנגד ביטחון האזור. מקל וחומר ניתן לקבוע, כי אין העותר מהווה את אותה סכנה קשה וחמורה, אשר פסיקה קודמת של בית המשפט תיארה כמצדיקה גירוש במקרים חריגים.

בעקבות העתירה הודיע המפקד הצבאי ביום 22.6.2006 כי החליט לאפשר את חזרתו של העותר לשטחים. העותר חזר לבסוף לגדה בספטמבר 2006.


לצפייה בעתירה

לצפייה בהודעה מטעם המפקד הצבאי מיום 22.6.2006

משפט ישראלי - מסמכים אחרים


משפט ישראלי - כתבי בי דין


משפט ישראלי - חקיקה


משפט ישראלי - פסיקה


משפט בינלאומי וזר - מסמכים אחרים


משפט בינלאומי וזר - אמנות וחקיקה


משפט בינלאומי וזר - פסיקה


ספרות - עדכונים


ספרות - פסיקה במבחן


ספרות - ספרים


ספרות - מאמרים


ספרות - שונות


ספרות - דוחות