בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט, אושרה יציאתה לישראל של פלסטינית תושבת רצועת עזה לצורך מעברה לחברון, כך שתוכל להשתתף בחתונתה-שלה ולהתגורר עם בעלה: עד להגשת העתירה סירב הצבא, ללא כל נימוק, לבקשותיה של העותרת

העותר, מהנדס מחשבים, הכיר את העותרת כשעבד בצוות טכני בשעשועון רדיו המשודר בשטחים, בו השתתפה. באפריל 2006 הצליח העותר להיכנס לרצועת עזה, והעותרים חתמו על חוזה נישואיהם ברפיח. הם קבעו מועד לטקס הכלולות, והעותרת פנתה לוועדה האזרחית הפלסטינית והגישה בקשה לקבלת היתר כניסה לישראל, לשם מעברה מרפיח לחברון, כדי לממש את נישואיה. הבקשה סורבה על-ידי הצד הישראלי, והעותרת הגישה בקשה נוספת, שסורבה גם היא. כך שבה והגישה העותרת ארבע בקשות, אשר כולן סורבו על ידי הצד הישראלי, בלא כל נימוק. הדחיות החוזרות והנשנות יצרו לחץ מצד בני המשפחה על העותרת, בתואנה כי דחיית החתונה שוב ושוב אינה מכובדת ואינה מקובלת.

פניית המוקד להגנת הפרט למוקד ההומניטרי במנהלת התיאום והקישור, לאפשר את מעבר העותרת, נענתה אף היא בשלילה ובלאקוניות. חרף חובתה של רשות מינהלית לנמק החלטותיה, החליט הצבא לנמק את סירובו במילה אחת בודדה – "קריטריוני". כך, חד ונוקב, ביקשו לנתץ את חלומותיהם של העותרים לחיי משפחה משותפים.

ביום 7.10.07 הגיש המוקד עתירה לבג"ץ, בה טען כי המשיבים מפירים את חובתם להבטיח את חייהם התקינים של עותרים, כפי שעולה מהמשפט הבינלאומי והישראלי. כך למשל, תקנה 43 לתקנות האג, קובעת כי לממשל הצבאי חובה להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, ובכלל זה, נפסק, נסיבות אזרחיות שחיי אדם בחברה קשורים בהן. עוד טען המוקד, כי בסירובו לאפשר את מעבר העותרת, פוגע הצבא בזכותם החוקתית של העותרים לחיי משפחה, המוגנת אף במשפט הבינלאומי ההומניטארי.

ביום 18.10.07 אושר מעברה של העותרת, והוסכם כי תשהה בגדה המערבית חודשיים, בכפוף להתחייבותה לשוב לרצועת עזה בתום התקופה, וכי במהלכה תפעל לשינוי מענה הרשום. עוד הוסכם, כי בקשות להארכת התקופה יישקלו ככל שיימצאו טעמים הומניטאריים המצדיקים זאת.

בצהרי יום 22.10.07, יום החתונה, יצאו העותרת ובני משפחתה מרצועת עזה לחברון דרך מעבר ארז.

לצפייה בבקשה המוסכמת למחיקת העתירה מיום 18.10.07

לצפייה בעתירה מיום 7.10.07