العربية
EN
العربية
EN
ב-29.8.07 עתר המוקד להגנת הפרט בעניינו של תושב ישראלי המתגורר ברחובות, המבקש להיכנס לרצועת עזה על מנת לבקר את אשתו ובנו בן השנה וחצי. העותרים נישאו בשנת 2004 והתגוררו קרוב לשנה ברצועת עזה. בשנת 2006 החליט העותר לחזור ולהתגורר בישראל לצורך פרנסת משפחתו. העותרים שמרו על קשר תכוף וקבוע – פעם בחודש נכנס העותר לרצועה ושהה עם משפחתו. מאז פברואר 2007 נדחו כל בקשותיו של העותר להיכנס לרצועה. בכל פעם שהגיש בקשה נמסר לו, בעל פה, כי בקשתו נדחית. פניות המוקד בעניינו גם הן לא זכו להתייחסות במשך זמן רב, ולכן עתר המוקד לבג"ץ באוגוסט 2007,בטענה כי מניעת כניסתו של העותר לרצועת עזה ומניעת המפגש עם אשתו ובנו מהוות הפרה של זכויותיו הבסיסיות של העותר לחיי משפחה ולחופש תנועה.
בתגובתה לעתירה טענה המדינה כי ישנה "מניעה ביטחונית" לאפשר לעותר להיכנס לרצועה, הנובעת מ"קשרי בני משפחתו לפעילי טרור". כלומר, למדינה אין כל טענות ביטחוניות כלפי העותר, זוגתו או אפילו בני משפחתו. המדינה טענה כי כתושב ישראל זכותו לחופש תנועה אינה כוללת את הכניסה לעזה – תוך שהיא מתעלמת באופן בוטה מזכותו של העותר לחיי משפחה, ומכך שהכניסה לעזה אינה אלא אמצעי למימוש זכות חשובה ומהותית זו. בתשובה טען המוקד, בין השאר, נגד הרחבת מעגל "המניעה הביטחונית" לקרובים מדרגה שנייה ושלישית והדגיש כי זהו צעד של ענישה קולקטיבית.
פחות מ-24 שעות לפני הדיון שינתה המדינה את הנימוק העיקרי שהציגה עד כה וטענה כי מדובר בעצם ב"קשרים של העותר עצמו עם פעילי טרור". ב-12.3.08 נערך דיון בעתירה בבג"ץ. במהלך הדיון עמדה המדינה על התנגדותה לכניסתו של העותר לרצועת עזה ואף הודיעה כי תתנגד לכניסתה של אשתו לישראל. המדינה המשיכה להתעלם מן העובדה שההחלטה בעתירה תשפיע ישירות גם על אשת העותר וכמובן על בנו בן השנה וחצי ושמניעת המפגש של העותר עם אשתו ובנו היא פגיעה בזכות הבסיסית לחיי משפחה של שלושתם. העותרים טענו כי לא יתכן שהמדינה תבקש להרוס את המשפחה, להפריד בעל מאשתו ואב מבנו הפעוט, בשל טענות ביטחוניות המופנות כלפי מעשיהם של אחרים. העותרים הדגישו כי העותר הוא תושב ישראל, ולו היה מתעורר אף קצה חשד למעורבות העותר בפעילות לא חוקית כלשהי, הרי היה נעצר ונחקר מיד. עוד טענו העותרים, כי קיים הכרח למצוא פתרון מידתי כלשהו, אשר יאפשר את השמירה על חיי המשפחה גם אל מול שיקולי ביטחון, ככל שאלו קיימים במקרה זה.
בהתייחסו לסוגיית חיי המשפחה של העותר, ובעיקר למפגש עם בנו הפעוט, העלה בית המשפט הצעה לאפשר את המפגש בחדר כלשהו במחסום ארז. דהיינו, לפי הצעה זו, אשתו של העותר ובנו בן השנה וחצי יוכלו לראות את אבי המשפחה רק ב"חדר ביקורים", כאסירים בכלא. אך אפילו הצעה זו נדחתה בתוקף על ידי נציג המדינה – בנימוק שהדבר אינו אפשרי "בשל המצב הביטחוני בארז".
משפחתו של העותר ביקשה לציין בפני בית המשפט כי אחיו של העותר נשוי לאחותה של אשת העותר, וגם משפחתו של האח נמצאת בעזה ואותו אח דווקא מקבל באופן שוטף היתרים לבקר את משפחתו ברצועה. לדאבונם של העותרים הודיעו השופטים, לאחר הדיון החסוי, כי עובדה זו ידועה לרשויות הביטחון, וכי אותן רשויות ביטחון הודיעו כי האח קיבל היתרים בטעות, והטעות תתוקן בקרוב. משמעות הדבר היא כי אחיו של העותר, אשר שוהה כעת עם משפחתו ברצועה, נאלץ עתה להתמודד עם הידיעה שהפרידה הקרובה מאשתו וילדיו תהיה גם הפרידה הסופית.
בתום הדיון ולאחר שבית המשפט עיין בחומר הביטחוני החסוי, נאלצו העותרים למחוק את העתירה. עם זאת, בפסק הדין ביקש בית המשפט מהמדינה "לבדוק בחיוב את האפשרות כי [...] בנו הפעוט של העותר 1 יוכל לבקרו בישראל בליווי גורם (שאינו העותרת 2) שאין לגביו מניעה ביטחונית". זהו הפתרון היצירתי אותו יכול היה לספק בית המשפט – פתרון שהוא בבחינת לעג לרש, ואשר אף הוא הוצג כ"בקשה" בלבד.
יש לציין כי הזכות לחיי משפחה הינה זכות מרכזית ומהותית במשפט הבינלאומי, והוכרה בפסיקת בית המשפט כזכות אדם ראשונה במעלה. בעבר כבר נפסק כי "במידרג זכויות האדם החוקתיות, לאחר ההגנה על הזכות לחיים ולשלימות הגוף, באה ההגנה החוקתית על הזכות להורות ולמשפחה... זכות זו ניצבת, איפוא, במדרגה נעלה במידרג זכויות האדם החוקתיות [...] היא משקפת את תמצית הווייתו של האדם, ואת התגלמות הגשמת עצמיותו" (פרשת דוברין). בפסק הדין בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, תיארו השופטים את הזכות לחיי משפחה כ"חלק מכבודו ומתמצית אישיותו של האדם", אשר פגיעה בה "יורדת לשורש מהותו של האדם כאזרח בן-חורין". על כן, ניתן לפגוע בה רק בחוק, ואל מול שיקולי ביטחון משמעותיים וכבדי משקל במיוחד, כאשר גם אז על הפגיעה להיות מידתית ומצומצמת ככל האפשר. במקרה זה חרג בית המשפט מעקרון זה, ואיפשר פגיעה אנושה בחיי המשפחה, וכל זאת בשל טענות ביטחוניות שאינן מופנות ישירות כלפי העותרים ושלא חייבו אף את חקירת העותר.
בימים אלה מתלבטים העותרים האם וכיצד יוכלו לממש את הצעת בית המשפט, ולשלוח את הבן התינוק, בן השנה וחצי, לביקור אביו – אותו לא ראה מזה שנה ולכן כבר אינו מכיר אותו – בלי אמו ובליווי אדם זר.
