العربية
EN
العربية
EN
העותרים הינם פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית. אמה הקשישה והחולה של העותרת מתגוררת ברצועת עזה. בשל התנהלותו המתמיהה של הצבא, לא נפגשו בני המשפחה למעלה משנתיים וחצי. פעמיים קיבלו העותרים אישור כניסה לרצועת עזה, ופעמיים הגיעו למחסום ארז אך אולצו לחזור כלעומת שבאו: ביום 10.1.06 הודיע שוטר במחסום למשפחה, כי לא יוכלו להיכנס ולשהות עם האם החולה, היות שהעותרת - בתה - "מנועה ביטחונית". ביום 17.2.06 הגיעו העותרים שוב למחסום ארז, לאחר שנמסר להם כי תותר כניסתם לרצועה לשלושה ימים, אך גם הפעם מנע שוטר את כניסתם של בני המשפחה לרצועת עזה, שוב מ"נימוק ביטחוני". בבדיקה שערך המוקד מול משטרת הגבולות, נמסר כי נגד העותרת לא עומד צו עיכוב יציאה מהארץ.
לאחר פניות רבות של המוקד לקבל הסבר מניח את הדעת להתנהלות קלוקלת זו של הצבא, נמסר כי כניסת המשפחה סורבה בשל קשר של בני משפחה מדרגה ראשונה לפעילות טרור. המוקד הדגיש בפנייתו לרשויות טרם העתירה, כי העותרת וכן בני משפחתה הקרובה, עימם היא נמצאת בקשר, לא נעצרו ולא נחקרו מעולם. הענשת העותרת בגין פעילות לכאורה של בני משפחה עלומים, טען המוקד, משולה לעונש קולקטיבי.
פגיעת הצבא בזכויות העותרים היא פגיעה קשה. מניעה מאדם לפגוש את אימו החולה היא פגיעה בנימֵי הזכות לכבוד, למשפחה, וכמובן – בזכות לחופש תנועה. לזכויות אלו ביטוי נרחב במשפט הישראלי החוקתי, ובמשפט הבינלאומי. עוד טען המוקד, כי פגיעה כה חמורה בכבודו ובחירותו של אדם, שכלל לא נטען שנשקפת ממנו עצמו סכנה, הינה פגיעה לא חוקית, שאינה מתיישבת עם עקרונות חוקתיים בסיסיים. לטענת המוקד, יש לנקוט בעיקרון ברור, לפיו ניתן להגביל את זכויותיו של אדם, רק אם הסכנה נובעת ממנו עצמו. כל חריגה מעיקרון זה היא בהכרח בלתי מידתית, ומכאן שאינה חוקית ולא יכולה לעמוד.
במהלך הדיון בעתירה, התנגדה המדינה בתוקף לביקור מי מבני המשפחה ברצועה, אך בלחץ השופטים נאלצה לסגת מעמדתה הגורפת ולהסכים לביקור של הילדים אצל סבתם. בית המשפט אילץ את המדינה להסכים למעבר הילדים, במסגרת הסדרים שייקבעו על ידי השב"כ. בכך קיבל בג"ץ למעשה את העתירה ביחס לילדים, ודחה את העתירה ביחס להוריהם.
