בעקבות פניית המוקד להגנת הפרט, נמנע גירושם לרצועת עזה של שני פלסטינים שנעצרו בגדה המערבית, אך ורק משום שכתובתם הרשמית היא ברצועת עזה: המוקד מתנגד לשימוש הנורא שעושה ישראל בעניין בירוקרטי ככתובת מגורים לצורך גירוש אדם מביתו, ומתריע כי זהו ניסיון לקדם את מדיניות ההפרדה בין הגדה לעזה, בניגוד להסכמים המדיניים ולפסיקת ביהמ"ש העליון

ב-27.5.2008 לפנות בוקר הגיעו כוחות הביטחון הישראליים – צבא ושב"כ – לשכונת מגורים בעיר קלקיליה, נכנסו לבנייני המגורים, אילצו את הדיירים לצאת מבתיהם וערכו חיפוש בדירות הריקות. בסיומו של החיפוש קיבצו את כל הגברים מחוץ לבניינים ולקחו מהם את תעודות הזהות. כל אלה שנולדו בעזה או שכתובתם רשומה בעזה - נעצרו. בשלב מאוחר יותר שוחררו הגברים שלפי מרשם האוכלוסין כתובתם מצויה בגדה המערבית. נותרו במעצר רק שניים, שכל "פשעם" הוא שכתובתם הרשמית היא רצועת עזה, אך הם בחרו לגור בגדה.

שני העצורים מתגוררים מזה שנים רבות בגדה המערבית – האחד, בן 33 שנים, עבר מעזה לקלקיליה עוד בילדותו, לאחר שאביו נפטר, למד בביה"ס בגדה, קנה בית, התחתן והקים משפחה. האחר, בן 34 שנים, עבר מעזה לגדה עת פעל המעבר הבטוח, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, התחתן והקים משפחה ומתגורר בקלקיליה מזה שמונה שנים.

מיד כשהגיע המידע על מעצרם של השניים ועל הכוונה לגרשם לעזה בגין "שהות בלתי חוקית בגדה", פנה המוקד להגנת הפרט לצבא בדרישה להפסיק את הליך הגירוש. הצבא הודיע כי אם יועברו לידיו מסמכים המוכיחים שמרכז חיי שני העצורים הוא בגדה המערבית, תישקל האפשרות לשחררם לביתם ולא להעבירם לעזה. המוקד העביר לצבא את המסמכים המבוקשים והדגיש את עמדתו - לכל פלסטיני הזכות לגור היכן שיחפוץ בתוך השטחים הפלסטיניים, ללא קשר למקום הולדתו או לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין. בעקבות התערבות המוקד שוחררו העצורים בסופו של דבר לביתם שבגדה, אך בהודעת הצבא נמסר, כי על המשוחררים "להסדיר את שהייתם בגדה". בהודעת הצבא מובהר, כי הגשת בקשה לשינוי מען אינה נחשבת להסדרת מעמד, כיוון שלעמדתו, "המדיניות הנוכחית אינה מאפשרת השתקעות תושבי הרצועה באיו"ש". למעשה דורש הצבא, מבלי לומר זאת במפורש, כי על אותם פלסטינים להצטייד ב"היתרי שהייה" בגדה, דרישה שהמוקד מתנגד לה. כמובן שאין לצבא התנגדות שהעצורים המשוחררים יבחרו לעבור להתגורר בעזה, עם משפחותיהם, וכך תצליח ישראל "להיפטר" מעוד כמה מתושבי הגדה ולהכניס אותם לכלא הנמצא מעבר למחסום ארז – רצועת עזה. 

עד לחודש אוקטובר אשתקד לא ביקשו הצבא או פרקליטות המדינה מעולם היתרי שהייה מיוחדים על מנת לשהות בגדה. פלסטינים מעזה שרצו לעבור לגדה נדרשו להיתר כניסה לישראל, וזאת לצורך המעבר בין עזה לגדה. מאז אוקטובר חוזר הצבא ודורש היתרי שהייה ומתנה את השהות בגדה בהחזקת היתרים כאלה. לעמדת המוקד, הגדה ועזה הן שני חלקים של שלם אחד – השטחים הפלסטיניים הכבושים, בהם מותר לכל תושב לבקר, לגור ולהשתקע אם יחפוץ בכך, ללא כל התערבות ישראלית.

כאן המקום לציין כי בהתאם להסכם הביניים, הרשות הפלסטינית היא המוסמכת לעדכן את המען הרשום של תושביה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. ישראל, המחזיקה בהעתק של המרשם הפלסטיני, מחויבת לעדכן את הכתובות, בדיעבד, בהתאם להודעות הרשות. אלא שמאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל את הליך עדכון הכתובות מעזה לגדה המערבית בהעתק המרשם שבידיה, ועד עתה מסרבת לקבל מידי הרשות הפלסטינית הודעות על עדכון כתובות מעזה לגדה המערבית. ההחלטה על הצעדים החדשים - הנפקת היתרי שהייה בגדה ופעילות הצבא באיתור וגירוש פלסטינים בהתבסס על כתובתם - הם צעד נוסף במדיניות ההפרדה שכופה ישראל.

האירוע שתואר לעיל מזכיר התנהגותם של משטרים אפלים. המפקד הצבאי הוציא הוראה שאומרת שמעתה על כל פלסטיני, שמענו הרשום אינו בגדה המערבית, להצטייד ב"היתר שהייה" כדי לחיות בגדה. ההוראה לא פורסמה ברבים; לאיש אין דרך לדעת על קיומה של הוראה זו ולהיערך לקראתה; בחשכת הליל באים כוחות צבא לבתיהם של תושבים כדי לאכוף את אותה הוראה. ההוראה היא שרירותית, נטולת בסיס חוקי, עומדת בניגוד להסכמי אוסלו ונועדה אך ורק לממש את המדיניות הישראלית, להפריד בין עזה לגדה. על פי המשפט הבינלאומי, אין למפקד הצבאי סמכות לקבל החלטות מסוג זה; תפקידו לשמור על הביטחון והסדר באזור עליו הוא מופקד.

לצפייה בתשובת היועמ"ש מיום 29.5.2008