המוקד להגנת הפרט ובצלם עתרו לבג"ץ בדרישה להתיר את כניסתם של שלושה מעובדי בצלם לרצועת עזה, לשם תיעוד ובחינה של המצב ההומניטארי וזכויות האדם אחרי הלחימה: בית המשפט הורה למדינה להגיב לעתירה בתוך 14 ימים

אחרי 22 ימי לחימה ברצועת עזה, במסגרת מבצע צבאי שזכה לכינוי "עופרת יצוקה", הכריזה ישראל - ב-17 בינואר 2009 - על הפסקת אש חד-צדדית, וכוחות הצבא הישראליים החלו לצאת בהדרגה מהרצועה. במהלך הלחימה נהרגו כ-1,300 מתושבי רצועת עזה ונפצעו אלפים, נהרסו בתים ובניינים רבים ונזק ניכר נגרם גם למתקני תשתיות אזרחיים.

מיד עם סיום הלחימה, פנה ארגון בצלם למת"ק בעזה בבקשה לאשר כניסתם של אנשי שטח של הארגון לרצועה, לצורך תיעוד ובחינה של המצב ההומניטארי ומצב זכויות האדם שם, לאחר הלחימה האינטנסיבית. נציגי הארגון נפגשו גם עם השר הרצוג, שמונה כמתאם הסיוע ההומניטארי לרצועת עזה מטעם הממשלה, וביקשו ממנו לפעול למען כניסתם של עובדי הארגון לרצועה.

ביום 1.2.2009 פנה המוקד להגנת הפרט למת"ק עזה, בבקשה לקבל היתרי כניסה לרצועה עבור עובדי בצלם. מאז ועד ליום 25.2.2009 לא התקבלה תשובה עניינית מהצבא. נציג המוקד פנה לצבא גם בטלפון, אך גם פניות אלה לא הניבו תשובה, ולא נותר אלא לעתור לבג"ץ. בינתיים נמסר מטעם השר הרצוג, כי ארגוני זכויות אדם "אינם נכללים תחת מטריית העזרה ההומניטארית עליה מופקד השר הרצוג" וכי לשם השגת אישורי כניסה לרצועה יש "לפנות ישירות למשרד הביטחון האמון על כך". עם זאת, נמסר כי "בברור שערך המשרד מול משרד הביטחון, הובהר כי עפ"י הנחיות אלוף פיקוד הדרום, האחראי הביטחוני על הרצועה, חל איסור מוחלט של הכנסת הארגונים מטעמים של ביטחון אישי".

ההגנה על זכויות-האדם היא יסוד מיסודותיו של המשטר הדמוקרטי. מימושן של זכויות האדם תלוי בקיומה של שורה של רשתות ביטחון חברתיות, בראשן עומדת, כמובן, מערכת המשפט,  שתפקידה להגן על זכויות אלו ולפעול כנגד הפגיעה בהן. לתפקיד ההגנה על זכויות האדם מצטרפות גם מערכת החינוך, האמונה על יצירת תרבות פוליטית המפנימה את עקרון חירות האדם, עיתונות חופשית וארגוני זכויות אדם פעילים, יעילים ואפקטיביים. כל אלה הם כמה מהיסודות להבטחת זכויות האדם. עיקר עבודתו של ארגון בצלם הוא איסוף מידע, בדיקתו והפצתו. פעילות זו חיונית על-מנת להבטיח את זכותו של הציבור - בארץ ובעולם - לדעת אודות המציאות ברצועת עזה ואודות מצב זכויות האדם בה. חופש המידע - והזכות לספק מידע לציבור - הן זכויות מוגנות, שאינטרסים אחרים נסוגים מפניהן. התנהלות המדינה בעניין זה מעוררת חשד, לניסיון להצר את צעדיהם של ארגוני זכויות האדם ולתקוע מקלות בגלגלי פעילותם החשובה - אשר מסיבות ברורות אינה תמיד נוחה לישראל.

לצפייה בעתירה מיום 26.2.2009