תיאור האירוע ביום 25 באוגוסט 1998 חשה תושבת הכפר בית אולא שבנפת חברון כי היא כורעת ללדת. האשה ובני משפחתה יצאו במהירות לבית החולים בעיר חברון. בהגיעם למחסום בית כחל עיכבו חיילים את נוסעי המכונית וסירבו לאפשר את מעברם, בטענה כי על העיר מוטל סגר. החיילים אף האירו בפנס על האשה, שישבה בספסל האחורי, והחליטו כי טענתה כי היא כורעת ללדת היא טענת סרק. תחינותיהם של בני המשפחה במטרה לשנות את רוע הגזרה לא הועילו, והם נאלצו לנסוע לבית החולים, הנמצא 10 דקות נסיעה בלבד מן המחסום, בדרך עוקפת וארוכה.
תוך כדי הנסיעה החלה האישה ללדת. במהלך הלידה החל אצלה דימום קשה, אך בהיעדר תרופות לשיכוך כאבים, תחבושות, חומרי חיטוי ומים חמים, נאלצה חמותה להשתמש בפיסות בד אשר קרעה מבגדי האשה ומבגדיה שלה, כדי לטפל בדימום. התינוקת נולדה במצב קשה עם מומים מולדים. במהלך הנסיעה הורע עוד מצבה, בכייה נחלש ואותות מצוקה ניכרו בתנועותיה. כעבור כחצי שעה הגיעו האם ובתה לבית החולים. זמן מה אחר כך נקבע מותה של התינוקת.
ביום 28 באוגוסט 1998 הגישה האם תלונה במשטרת ישראל בגין האירוע. עדותה, ועדויות גיסה וחמותה נגבו באותו יום. ביום 8 בפברואר 1999 הודיע פרקליט פיקוד המרכז למוקד להגנת הפרט כי הורה לסגור את תיק החקירה בעניין מבלי לנקוט בצעדים כלשהם כנגד המעורבים בפרשה. זאת, לאור טענתו כי החיילים שהיו במחסום הפעילו שיקול דעת וקיבלו את החלטתם לאחר שהתרשמו כי טענתם של בני המשפחה אינה כנה.
פניות לערכאות משפטיות בעקבות האירוע בעקבות האירוע הגישה עמותת רופאים לזכויות אדם ביום 26 באוקטובר 1999 עתירה לבג"ץ נגד הימנעות הפרקליט הצבאי הראשי מלהעמיד לדין את החיילים במחסום ואת הקצינים האחראים במקרה זה ובמקרה נוסף, בו נפטר תינוק לאחר שחיילים במחסום אחר עיכבו את הגעתו לבית החולים. העותרת דרשה גם את חקירתם והעמדתם לדין של הקצינים שלא תדרכו את החיילים ששהו באותם מחסומים ביחס להוראות נוהל מיוחד למצבים מסוג זה, אותו התחייב הצבא להפיץ בעקבות עתירה קודמת לבג"ץ באותו עניין (בג"ץ 3109/96). בהתאם לנוהל, אמורים חיילי המחסום לאפשר, ככלל, את מעברו של אדם במחסום בעת סגר, כאשר מדובר במצב חירום רפואי דחוף (נקבע כי אשה הכורעת ללדת, ייחשב כמקרה מעין זה). שיקול הדעת, האם מדובר במצב חירום רפואי דחוף נתון למפקד המחסום שאף אמור להיוועץ, ככל הניתן במגבלות הזמן, בגורם רפואי. כן קובע הנוהל, כי במקרה של ספק בדבר קיום מצב חירום זה, יפעל הספק לטובת האדם המבקש לעבור במחסום.
בפועל, ההוראות שהועברו לחיילים במחסומים היו שונות ובין היתר, הושמטו בהן ההוראות בדבר התייעצות עם גורם רפואי ובעניין הפעלת הספק לטובת מי שמבקש לעבור במחסום.
ביום 3 ביולי 2000 קבע בג"ץ כי החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד לדין את חיילי המחסום, מאחר ופעלו במסגרת שיקול הדעת שלהם, אינה חורגת ממתחם הסבירות. בג"ץ קבע אמנם כי העובדה שהנוהל שעליו הוסכם בעתירה הקודמת לא הועבר, למעשה, לידיעת החיילים במחסומים מהווה תקלה, אך בחר שלא להתערב גם בסוגיה זו מאחר וחומר החקירה היה באותה תקופה בפרקליטות, לצורך הכנת חוות דעת באשר לתיק החקירה.
לפסק הדין בבג"ץ 7517/99 – אל סאלם ואח' נ' שר הביטחון ואח' ביום 29 בדצמבר 2003 הגיש המוקד להגנת הפרט בשמה של האם תביעה לבית משפט השלום נגד חיילי המחסום ומדינת ישראל. בתביעה נטען כי על הנתבעים לפצות את האם בשל הכאב והסבל שנגרמו לה ולבתה המנוחה עקב שלילת אפשרותן לקבל את הטיפול הרפואי בשעת הלידה בבית חולים. כן יש לפצותה בשל הפגיעה בכבודה כאדם הזכאי לטיפול רפואי ובשל הוצאותיה הרפואיות.
התביעה הדגישה את זכותו של כל אדם לקבל טיפול רפואי במצב חירום, לרבות זכותם של יולדת ותינוקה לקבל טיפול רפואי בעת הלידה. זכות זו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק זכויות החולה ובאמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל. התביעה קובעת כי המדינה התרשלה בהפצת הנהלים בדבר התנהגות חיילים במחסומים במקרי חירום רפואיים, וזאת למרות שידעה כי מטרת הנהלים היא לאפשר מתן טיפול רפואי חיוני בשעת לידה, ובהיעדרם עשוי להיגרם נזק בלתי הפיך ליולדת ולתינוקה.
לאחרונה, לאחר משא ומתן שהתנהל בין המוקד לפרקליטות המדינה, באה לסיומה הפרשה ביום 23 בספטמבר 2004 עת הוגש לבית המשפט הסכם בין הצדדים ולפיו תפצה המדינה את האם בסך של 40,000 ₪.
לתביעה שהגיש המוקד להגנת הפרט (ת.א. 12262/03 - אלעדם נ' איליה ואח')
