המוקד להגנת הפרט - משפחות חצויות: המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ נגד החלטת הצבא שלא לאפשר לתושבות ישראל לחזור לביתן ברצועת עזה, בה הן מתגוררות עם בני זוגן וילדיהם, תושבי הרצועה. זאת, רק מהטעם שלא עלה בידן להאריך בזמן את היתרי השהייה ברצועה. בכך מפריד הצבא בין בני זוג ובין אמהות לילדיהן תוך התעלמות מהקשיים בחידוש ההיתרים בשנים האחרונות ופוגע בהם באופן בלתי מידתי ובלתי סביר. בעתירה ראשונה מתוך שלוש שמגיש המוקד בנושא נקבע דיון דחוף
חזרה לעמוד הקודם
16.11.2004

משפחות חצויות: המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ נגד החלטת הצבא שלא לאפשר לתושבות ישראל לחזור לביתן ברצועת עזה, בה הן מתגוררות עם בני זוגן וילדיהם, תושבי הרצועה. זאת, רק מהטעם שלא עלה בידן להאריך בזמן את היתרי השהייה ברצועה. בכך מפריד הצבא בין בני זוג ובין אמהות לילדיהן תוך התעלמות מהקשיים בחידוש ההיתרים בשנים האחרונות ופוגע בהם באופן בלתי מידתי ובלתי סביר. בעתירה ראשונה מתוך שלוש שמגיש המוקד בנושא נקבע דיון דחוף

נוהל משפחות חצויות והשינויים בו מאז אוקטובר 2000
החל משנת 1994 אסר הצבא כניסת אזרחים ותושבים ישראלים לרצועת עזה, למעט כניסה להתנחלויות או כניסה באמצעות היתרים מיוחדים. ההיתרים ניתנו במקרים חריגים ועל פי קריטריונים שמעולם לא פורסמו, ונעשו צרים יותר ויותר עם השנים. חריג למדיניות נוקשה זו הוא הנוהל המכונה "נוהל משפחות חצויות", המאפשר לתושבי ואזרחי ישראל שבני זוגם תושבי הרצועה לקבל היתרים קבועים לשהייה בה. על פי הנוהל, מחודשים היתרים אלה מידי שלושה חודשים במת"ק ארז. נוהל זה התקיים עד לאוקטובר 2000 באופן סדיר יחסית.

מאז פרוץ האינתיפאדה החלו שיבושים רבים ביישום הנוהל. עקב הגבלות התנועה הקשות שהטיל הצבא, ביתור הרצועה, תקריות ירי רבות והפחד שאחז באוכלוסייה, נמנעו רבים מלהגיע למת"ק ארז לחידוש ההיתר ונותרו ללא היתר ברצועה. רבים, אשר שהו באותה עת ברצועה, נמנעו אף מלחזור לישראל במשך זמן רב. אחרים, אשר חזרו לישראל, לא הצליחו לחזור לעזה, למשפחתם, בשל סירוב הצבא לאפשר זאת. חשש מגורל דומה המריץ את אלו שנותרו בעזה שלא לצאת לישראל, אף שפג תוקף ההיתר, פן יבולע להם. בנוסף, החל הצבא לבצע שינויים תכופים בנוהל באופן שרירותי וללא פרסום, בדרך-כלל כצעד ענישתי לאחר פיגועים. השינויים כללו למשל, קיצור תוקף ההיתרים הניתנים במסגרת הנוהל, ביטול הנוהל באופן גורף, והצבת דרישות לקיום הנוהל כגון חתימת בן הזוג הישראלי בכניסתו לרצועה על התחייבות לפיה לא ישוב לישראל משך שלושה חודשים. פניותיו של המוקד לצבא ועתירות שהגיש לבג"ץ הביאו במקרים רבים לביטול שינויים אלה.
 
עניינה של העותרת בבג"ץ 8947/04
העותרת בבג"ץ 8947/04 – שראב נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, אם לארבעה ילדים, היא מתושבות מזרח ירושלים אשר בני זוגן וילדיהן הם תושבי הרצועה, שהסדירו עד כה את ביקוריהן ברצועה באמצעות נוהל משפחות חצויות. מאז החלו אירועי האינתיפאדה ועד ליוני 2004 נמנעה העותרת מלצאת את הרצועה לביקור קרוביה בישראל. באותה תקופה לא חידשה העותרת את היתרי השהייה בעזה. זאת, בשל המצב הקשה ברצועה שמביא לכך שהגעה למחסום ארז, בו מתבצעת הארכת ההיתרים, ממקום מגוריה המרוחק של העותרת (ח'אן יונס) כרוכה בסיכון של ממש. עוד הקשו על העותרת המחסומים שצריכה היתה לעבור בדרך וביתור הרצועה בו נקט הצבא לעיתים קרובות, ואשר חסם לחלוטין את המעבר בין דרום הרצועה לצפונה. כן חששה העותרת שאם תגיע למחסום, הדבר יביא להרחקתה מהרצועה ולניתוקה מילדיה, התלויים בטיפולה היומיומי. בדיעבד הסתבר שחששה לא היה לשווא.
 
בחודש יוני 2004, לאחר ששמעה שאשה במצבה הצליחה לצאת לישראל ולחזור לרצועה, ולאחר שהגיעו אליה שמועות שחלה נורמליזציה מסוימת במחסום ארז, החליטה העותרת לבקר בישראל - מזה זמן רב רצתה לבקר את אמה האלמנה והחולה בירושלים. כאשר הגיעה העותרת ביום 27.6.04 עם בנה הצעיר למעבר ארז נמסר לה, שלא תוכל לקחת את בנה אתה. העותרת נאלצה להשאיר את בנה הפעוט מאחור ולהיכנס לישראל בגפה. בסיום הביקור, כאשר הגישה העותרת בקשה להיתר כניסה לרצועה על פי נוהל משפחות חצויות, נמסר לה כי הבקשה מסורבת. מבירור שערך המוקד עלה כי הבקשה סורבה מאחר שהעותרת "הפרה צו אלוף" בכך שלא חידשה את ההיתר ולא יצאה מהרצועה כארבע שנים.
 
למרות פניותיו של המוקד ליועץ המשפטי ברצועת עזה, למשרד הביטחון ולמשרד מתאם הפעולות בשטחים, לא חזר בו הצבא מהחלטתו. המוקד ציין אף כי הסדרת כניסתה של העותרת לרצועה הינו עניין הומניטרי דחוף במיוחד, שכן בנה סובל ממחלת האפילפסיה והוא זקוק להשגחת אמו, אך ללא הועיל.
ביום 5 באוקטובר 2004 הגיש המוקד עתירה לבג"ץ בעניינה של העותרת. עתירות נוספות באותו נושא ממש בעניינן של נשים אחרות הוגשו זמן קצר אחר כך. העתירה מעלה את הטענה כי מעשהו זה של מפקד כוחות הצבא ברצועה מהווה הענשתה של העותרת ללא משפט. הצבא אף אינו מסתתר כלל מאחורי אצטלה ביטחונית, והסיבה היחידה שנמסרה לעותרת להרחקתה מהרצועה היא "הפרת צו אלוף". מדובר בצעד שרירותי, ללא הגבלת זמן, שבוצע מבלי שניתן לעותרת לטעון להגנתה.

מעל לכל, בולטת בהחלטתו זו של הצבא הפגיעה הקשה בזכותה של העותרת לקיום חיי משפחה. בשל העובדה כי כניסתו של בן זוגה העזתי לישראל אסורה ואין באפשרותו לקבל מעמד כלשהו בישראל, לאור התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, מניעת כניסתה של העותרת לעזה גוזרת על משפחתה נתק מוחלט ולמעשה הרס התא המשפחתי. פגיעה זו בזכות לחיי משפחה, המוכרת במשפט הישראלי ובמשפט הבינלאומי, פוגעת בכבודו של אדם ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 
 
לעתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט (בג"ץ 8947/04 – שראב ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה)
 
התפתחויות לאחר הגשת העתירות
בעקבות שלוש העתירות אשר הגיש המוקד בעניין זה (בג"ץ 8947/04 הנזכר לעיל, בג"ץ 9107/04 ובג"ץ 9204/04), הסכים הצבא להשיב לעותרות את היתרי הכניסה לרצועה והשהייה בה, ובכך באו ענייניהן על פתרונם.

במכתב מיום 9.11.04, הודיע היועץ המשפטי ברצועת עזה למוקד, כי כאשר לא ניתן לחדש את ההיתר בשל היעדר יכולת אובייקטיבית להגיע למחסום ארז, לאור המצב הביטחוני באותה עת (למשל, בשל מחסומים שהציב הצבא שמנעו מעבר בין חלקי הרצועה), הדבר לא ייחשב כהפרה של תנאי ההיתר. עם זאת, מיד עם הסרת מניעה זו, על המבקש להגיע שוב למחסום ארז ולהגיש בקשה לחידוש ההיתר. לדברי היועץ המשפטי, כל מקרה ייבחן לגופו, ובכל מקרה ייבדק אם אכן לא היה ניתן להגיע למעבר לצורך חידוש ההיתר. בכל מקרה בו הוחלט שלא לאשר את ההארכה, על המבקש הישראלי לצאת את הרצועה – אם פקע ההיתר שבידו – באופן מיידי, או עד למועד פקיעת ההיתר שבידיו.

כמו-כן, עולה מהמכתב כי כוונת הצבא היא להמשיך ולהשתמש בסנקציה המינהלית נשוא העתירה -  דהיינו, לסרב לתת היתרי כניסה בשל אי הארכת היתרים בעבר - גם בעתיד. מדובר בסנקציה שנעשתה ללא הסמכה בחוק, המהווה ענישה על דבר שאירע בעבר, ולכן חורגת מהסמכות לסרב לתת היתרים, המוגבלת רק למניעת סכנה עתידית. ענישה זו אינה מידתית, ופוגעת, כאמור, פגיעה אנושה בתא המשפחתי ובטובת הילדים.

לאור מכתב זה הודיע המוקד לבית המשפט כי הוא שומר על הזכות לעתור שוב נגד הפרקטיקה הזו של ענישה מינהלית צופה פני עבר, וכן ביקש המוקד כי יוטלו הוצאות משמעותיות על הצבא.

מתוך הבקשה שהוגשה לבית המשפט:
"בענייננו מתקיימים כל מבחני הפסיקה לעניין הטלת הוצאות העותרים על המשיב: העתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים ראוי (ולמעלה מזה) והעותרים זכו במלוא הסעד המבוקש בעקבות הגשת העתירה... כפי שנכתב לעיל, חרף הדחיפות שבאיחוד בני המשפחה והקושי הרב בפרידה הכפויה שכפה המשיב, נתנו העותרים למשיב שוב ושוב הזדמנות לפתור את העניין ללא צורך בהליך משפטי, אולם יועמ"ש המשיב כלל לא השיב לפניות. אין ספק כי רק עקב הגשת העתירה קיבלו העותרים את הסעד המיוחל... אין זו הפעם הראשונה בה בוחר המשיב לפתור את הבעיה הפרטנית העולה מהעתירה ובכך לחמוק מביקורת שיפוטית. בעניין נשוא עתירה זו פעל כך המשיב בשלוש עתירות עוקבות שהגיש המוקד להגנת הפרט בשם שלוש נשים שונות. שיטה זו היא פסולה, שכן היא מפלה את אותם אנשים אשר לא זוכים לקבל ייצוג משפטי ואשר עניינם לא מגיע לערכאות. כמו כן, ישנו פסול בכך שבית המשפט העליון משמש כ"סניף" של המשיב, אשר רק באמצעותו ניתן לקבל תשובות מהמשיב".