המוקד להגנת הפרט - מה קדם למה - הדיקטטורה או הגזענות? בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 17.8.2005)
חזרה לעמוד הקודם
05.02.2010|פסיקה במבחן|פסיקה במבחן

מה קדם למה - הדיקטטורה או הגזענות? בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 17.8.2005)

לא קשה לקבוע שפסיקת בית-המשפט העליון של ישראל נגועה בגזענות. פסק הדין בעניין עבידאת [1] הוא, לטעמי, מהדוגמאות הבוטות לכך. מעניין שפסק-הדין ניתן דווקא ע"י השופטת איילה פרוקצ'יה, הנחשבת לסמנית ליברלית בין שופטי בית-המשפט העליון. בפסק-הדין בעניין חוק האזרחות[2] (למשל), הביעה פרוקצ'יה עמדה חריפה מאוד כנגד הסכנה שבהתייחסות גורפת לאוכלוסייה שלמה כאל אויב, גישה שמצאה ביטוי בפסק-דינו של השופט חשין באותה פרשה. וכך כתבה שם:

עלינו להישמר מסכנה אורבת הטמונה בפגיעה גורפת בבני אדם המשתייכים לציבור מסוים על ידי הדבקת תווית של סיכון בלא אבחנה, ומפני החשש הכרוך בשימוש בטענת הביטחון כעילה לפסילה כוללת של קהילה שלמה. זכורים מקרים מן ההיסטוריה בהם הדבר ארע, ובחשיבה חוקתית מאוחרת הוכרה הטעות בכך, טעות הניכרת על פניה.

נשוב לעניין עבידאת. באותו עניין נדונה שאלת המעצר עד תום ההליכים של שלושה פלסטינים (ככל הנראה תושבי ירושלים המזרחית), שהואשמו בפעילות בחזית העממית לשחרור פלסטין. בין האישומים: העברת כסף לעריכת מסיבה למסיימי בחינות הבגרות, שנערכה במוסדות ימק"א, ונוכחות באותה מסיבה; העברת כספים לרכישת מתנות לאסירים; מעורבות בחלוקת מזון למשפחות אסירים ולמשפחות שכולות; ניסיון לאתר דירה להקמת מועדון ופעילויות הנוגעות להתמודדותה של החזית העממית בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית: השתתפות בישיבות ונאומים בכנס.

השאלה שהועמדה בפני בית-המשפט היתה האם פעילות כזו, שהיא במובהק פעילות אזרחית, הופכת את הנאשמים למסוכנים כל-כך, שעליהם לשבת מאחורי סורג ובריח עד לבירור אשמתם. פרוקצ'יה משיבה בחיוב, ואף שוללת את האפשרות להעביר את הנאשמים לחלופת מעצר (כגון מעצר בית). היא שוללת את עצם האבחנה בין פעילות אזרחית לפעילות צבאית כשמדובר ב"ארגון טרור". כדאי להביא את דבריה כלשונם:

ההקשרים הפרטניים של הפעילויות השונות אינם בעלי משקל מיוחד כשלעצמם, אלא שבהצטברותם הם משרטטים תמונת פעילות שיטתית במהלכיו של הארגון, ומעידים על מעורבות עמוקה בהשגת יעדיו – שהם הפעלת טרור נגד ישראל במטרה לפגוע בביטחון המדינה. נכון הוא כי סיוע כספי למסיבת בוגרי בי"ס תיכון או חלוקת מתנות למשפחות נזקקות, או עזרה לאסיר משתחרר עשויים להיות, כשלעצמם, מעשים "תמימים" בהקשרים אחרים. אולם בהקשר שלפנינו פעולות אלה קשורות בהנהגת גוף אשר, בצד פעילותו האזרחית, יש לו פן צבאי-טרוריסטי שנועד להשגת תכלית של לוחמת טרור המכוונת לפגוע פגיעות בנפש באזרחי מדינת ישראל. על פני הדברים, פעילותו האזרחית של הארגון נועדה לסייע לפעילות הצבאית ולשמש בסיס ותשתית לה. לא הוכח בפנינו אחרת. משכך, לא ניתן לבודד בין הפונקציה האזרחית לפונקציה הצבאית בפעילותו של הארגון, וכל אבחנה והפרדה ביניהם היא מלאכותית ושגויה. הפונקציה האזרחית מזינה את התכלית הצבאית, והתכלית הצבאית מספקת את העילה והתכלית לפעילות הכספית האזרחית ולהזרמת המימון הנדרש לפעילות הארגון, ובכלל זה גם למעשי עזרה לנזקקים, ולקיום פעילויות חברתיות בין צעירי הארגון כדי לעודד את מעורבותם והשתייכותם לארגון (בש"פ 7385/03 אגברייה נ' מדינת ישראל; בש"פ 7223/03 שיח' ראיד (בן סאלח) מחאג'נה נגד מדינת ישראל).

פעילותה של החזית העממית מסכנת את שלום אזרחי המדינה. פעילות זו סמוכה כמטחווי קשת לבתיהם של אזרחי ישראל והיא מאיימת איום ישיר וקשה על חייהם ועל שלומם. על המדינה ומערכת המשפט להגן על שלום הציבור מפני הסיכון הנשקף מארגון הטרור, ואחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות ניטרולם של מנהיגי הארגון מכוחם וממעמדם, והחלשת יכולתם לקדם את פעילות הארגון – בין במישרין, במישור הצבאי ובין בעקיפין, בדרך פיתוח הזרוע האזרחית של פעילות הארגון.

כבר מראשית ההנמקה בוחרת השופטת להתייחס לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מתוך פרספקטיבה צרה מאוד. מהפרספקטיבה הצרה הזו, מדובר בארגון שכל תכליתו פגיעה בביטחון ישראל. כביכול הפגיעה בביטחון ישראל היא, מבחינת הארגון, תכלית בפני עצמה, מעין גחמה זדונית, אובססיה שרירותית, ולא אמצעי לתכלית – כדרך משל, התכלית של שחרור פלסטין. אולם מנקודת מבט אתנוצנטרית, התכלית חייבת להיות ממוקדת במדינת ישראל. כל שאלה שחורגת מעבר ל"טוב או רע ליהודים" היא לא רק חסרת חשיבות – היא חסרת משמעות. השמש זורחת כדי להאיר לנו, הרוח נושבת כדי לצנן את הזיעה על מצחם של חיילינו, הפרות מניבות חלב לא בשביל עגליהן אלא כדי להזין אותנו, והחזית העממית לשחרור פלסטין קיימת כדי לפגוע בביטחוננו.

זאת ועוד, את כל פעילותה של החזית העממית לשחרור פלסטין בהתנגדות לכיבוש הציוני שמה השופטת פרוקצ'יה בסל אחד של טרוריזם, המכוון כלפי חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. כל סוג אחר של התנגדות נמחק כלא היה.

כשכל ההתבוננות היא דרך המשקפיים האתנוצנטריים, הרואים בארגונים הפלסטיניים אויב ותו לא, ממילא נמחקת כל אג'נדה שאיננה נוגעת לישראל. סוגיות פנים פלסטיניות, השקפות עולם חברתיות, מדיניות וכלכליות – כל אלו היו כלא היו. לפעילות האזרחית של התנועה יש רק תכלית אחת – לשרת התקפות דמים על אזרחים ישראלים. זו גם כל העילה והתכלית של הפעילות המפלגתית של החזית העממית. הדבר דומה לטענה, שמאחר שתנועות השומר הצעיר ובני עקיבא מחנכות לשירות בצבא הישראלי, הרי שכל עילת קיומן היא לספק תשתית להפצצת אזרחים ברצועת עזה.

פסק-הדין נגוע בשיטוח הפעילות האזרחית-מפלגתית בקרב עם אחר ורדוקציה שלה לפעילות שכל עילת קיומה היא יצירת תשתית להתקפות רצחניות נגד יהודים. זוהי בדיוק אותה גישה סטריאוטיפית מפניה מתריעה פרוקצ'יה בפסק-דין חוק האזרחות, אותה גישה שמתייחסת לאנשים רק תחת התווית "אויב" ומתעלמת מכל פן אחר של אישיותם ושל פועלם. זוהי אותה גישה שתחת התיוג "אויב", ובחסות טיעונים ביטחוניים מפולפלים, הופכת אנשים וכל מעשה אנושי שלהם למסוכנים. כך הופכים חיי משפחה לסכנה לציבור; כך הופכת פעילות חברתית לנוער לסכנה חמורה ולמעשה פלילי.

לגישה הזו, האתנוצנטרית, המתייגת והמשטחת יש שם - גזענות.

החלטתה של השופטת פרוקצ'יה אינה רק נגועה בגזענות. היא הופכת את בית-המשפט למכשיר בידי הממשל, בהתקפה מכוערת על החברה האזרחית הפלסטינית. חלק גדול מהחברה האזרחית הפלסטינית וכמעט כל הגופים הפוליטיים הפלסטיניים מצויים בזיקה כלשהי לארגונים הפלסטינים שמוגדרים כ"ארגוני טרור". גם כשאין זיקה כזו, הרי שהיא קיימת בעיני השב"כ, שכמו השופטת פרוקצ'יה, מסתכל בכל דבר אך ורק במשקפי העימות הלאומי. התוצאה בפועל של הדברים היא שכל החיים האזרחיים והפוליטיים של תושבי השטחים נתפסים כאמצעי בלבד, שאין לו שום תכלית מבחינת הפלסטינים, אלא כיצירת תשתית להתקפות טרור על אזרחים ישראלים. בדיכוי החברה האזרחית הפלסטינית, יכול הממשל לנופף כמוצא שלל רב בלגיטימציה שנתן בית-המשפט העליון לביטול האבחנה בין פעילות אזרחית לפעילות צבאית.

בדו"ח אשמים בחברות ופעילות בהתאחדות בלתי-מותרת – שנת 2008 בבתי-המשפט הצבאיים  מתאר ארגון מחסוםWatch את השתקפות המדיניות הזו בבתי המשפט הצבאיים. אנשים שכל ההאשמות נגדם מתמצות בפעילות אזרחית מובהקת מוגדרים כמסוכנים לציבור, עד כדי כך שעליהם לשבת במעצר עד תום ההליכים, עד שייגזר דינם. לאור הסחבת המקובלת בבתי-המשפט הצבאיים, המעצר הממושך עד תום ההליכים מאלץ את הנאשמים להגיע להסדרי טיעון. כך, למשל, מספר הדו"ח על אישה בת 53, שנשפטה לשנה וחצי של מאסר בפועל ול-15 חודשי מאסר מותנה, משום שעבדה בניהול גן ילדים ובייעוץ חינוכי במסגרת עמותת נשים לקידום מעמד האישה. העמותה, המפעילה בית-ספר ומרכז רפואי, פעלה באין מפריע במשך שבע שנים, גם לאחר שהמפקד הצבאי חתם - בינו לבין עצמו - על צו המכריז עליה כהתאחדות בלתי מותרת. חתם, אך לא טרח להודיע על כך להורים ולגננות ואף לא לנקוט שום פעולה מידית אחרת. מקרה אחר המתואר בדו"ח הוא של חלפן כספים שישב בכלא למעלה משנה, לאחר שהואשם בכך שהמיר כספים עבור אגודת הצדקה ברמאללה. אחרים הואשמו והורשעו בכך שהתמודדו בבחירות על מושב במועצה המחוקקת הפלסטינית או ברשות מקומית – בחירות שהתנהלו בהסכמת ישראל, באופן פומבי ובפיקוח בינלאומי...

קשה לקרוא את הדו"ח של ארגון מחסוםwatch ולא לחוש שמדובר בדברים המאפיינים דיקטטורה טוטליטארית, המבקשת לדכא ביד קשה כל התארגנות אזרחית וכל תנועה פוליטית שאינה משתפת פעולה עם השליט. כיצד יכולה דיקטטורה כזו לחיות בצלה של מדינה דמוקרטית לכאורה, שבין שופטיה נשים ליברליות ומתקדמות כמו השופטת פרוקצ'יה? כאן מתבררת יעילותם של החשיבה הגזענית, של תיוג האחר כאויב ושל ראייתו במשקפיים אלו בלבד. שהרי אז נדמה שכל מעשיו של האחר (אזרחיים וצבאיים) כוונתם היחידה היא לגדוע את חייהם של גברים, נשים וטף, וממילא הדיכוי של האחר אינו אלא אמצעי הגנה חיוני. מה שנותר לברר הוא מה קדם למה - הדיקטטורה או הגזענות?

נובמבר 2009

עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.



[1] בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2005).
[2] בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (פורסם בנבו) (2006).

עדכונים קשורים

אין עידכונים מקושרים

נושאים קשורים