בשנים האחרונות נוהגת ישראל לגרש פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית לרצועת עזה, תוך הסתמכות על כתובתם (עזה), כפי שהיא מופיעה בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידיה. זאת למרות שאין לה סמכות לכך, לא מכוח הדין הבינלאומי ולא מכוח החקיקה הצבאית. בנוסף, מונעת ישראל מפלסטינים, שכתובתם ברצועת עזה, לשוב לגדה המערבית לאחר ביקור ברצועה. ראוי לציין כי עם תחילת האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל כל אפשרות לשינוי מענם של אנשים מהרצועה לגדה, למרות שקיבלה הודעות מעדכנות על שינוי כתובת מהרשות הפלסטינית, בהתאם להסכמי אוסלו.
כסייג למדיניותה טענה המדינה בפני בג"ץ, כי לא תיישם צעד של גירוש לעזה לגבי מי שניכנס לגדה המערבית לפני שנת 2000 ואין בעניינו חומר ביטחוני שלילי.
בשנת 1991 עברה משפחת א"ס להתגורר בקלקיליה שבגדה המערבית. שלוש שנים אחר כך נפרדו בני הזוג. אימו של אבי המשפחה, העותר, עברה גם היא להתגורר בקלקיליה, כדי לסייע לבנה לגדל את שני ילדיו. בשנת 2004 נעצר העותר וריצה מאסר של שנה וחצי בגין שהייה בלתי חוקית בישראל. בתקופת המאסר טיפלה הסבתא בשני נכדיה בקלקיליה, אולם בשל אילוצים שונים, חזרה לאחר זמן מה לביתה ברצועת עזה, ועימה שני נכדיה.
העותר שוחרר ממאסר לביתו בקלקיליה, התחתן בשנית וחזר למעגל העבודה. מאמציו להשיב את שני ילדיו אל ביתו עלו בתוהו. בנו, שבגר בינתיים, החל להגיש אף הוא בקשות לרשויות, לשוב עם אחותו הקטינה לאביהם, אולם בקשות אלה כלל לא נענו. רק לאחר פנייתו של המוקד להגנת הפרט למוקד ההומניטארי במת"ק עזה, התקבלה תשובה לפיה הבקשה סורבה "משום שאינה עומדת בקריטריונים".
ביום 8.3.2010
עתר המוקד לבג"ץ בשמם של האב וילדיו, המבקשים לשוב ולחיות כמשפחה בביתם שבקלקיליה. בבסיס העתירה עומדת חובתה של המדינה להבטיח את חייהם התקינים של תושבי השטחים, הזכות לחיי משפחה ועקרון טובת הילד. כפי שקבע נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק, בפסק הדין בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל (
פס"ד עדאלה): "הקשר המשפחתי, והגנה עליו ועל מרכיביו הגרעיניים (בני הזוג וילדיהם), מונח ביסוד המשפט הישראלי".
בתגובתה, ביקשה המדינה לדחות את העתירה, בשל כתובתם של בני המשפחה ברישומים הישראליים, שכן מדיניותה של ישראל הינה שלא לאשר "העתקת מקום מגורים" של פלסטינים מהרצועה לגדה המערבית, למעט "במקרים הומניטאריים חריגים".
בתשובתה מטיחה הפרקליטות בילדים, כי לא פעלו קודם לכן להתרת שובם לאביהם, וכי למעשה, בחרו להשתקע ברצועה בהיותם בני 12 ו-14. כמו כן עולה מתגובת המדינה, שהפרקליטות לוקחת על עצמה את הסמכות לקבוע כי התקופה בה שהו ילדי העותר בעזה, הביאה לשינוי מהותי "ביחס להיקף זיקותיהם של העותרים לאיו"ש", או במילים אחרות, החלישה את הקשר שבין הילדים לאביהם.
לסיום הודיעה הפרקליטות, כי היא מוכנה - לפנים משורת הדין - לאפשר לילדה לחזור לאביה, בהיתר זמני בלבד, בשל היותה קטינה. מדובר בהצעה צינית במיוחד, שמשמעותה הפרדת אח מאחותו, כאשר האח הינו האפוטרופוס החוקי על אחותו, לא כל שכן נוכח נהלי ישראל, על פיהם ניתן להניח שעם הגיע הילדה לבגרות, תיאלץ להיקרע מאביה בשנית ולעבור לרצועה.
סירובה של ישראל לאפשר את חזרתם של שני הילדים לביתם, לא רק שעומד בניגוד לחוק, אלא גם נוגד את המדיניות עליה הצהירה המדינה בפני בג"ץ. בני המשפחה התגוררו, כאמור, בקלקיליה עוד משנת 1991, והבת אף נולדה שם, ולמרות היעדר מניעה ביטחונית, לכודים הילדים בגדה מאז מאז נלקחו לשם באופן זמני, בעקבות הקשיים שעלו כתוצאה ממאסר אביהם. שוב ושוב מגלה המוקד, כי להצהרה שניתנה בפני בית המשפט, בדבר נכונות ישראל לאפשר לאנשים העומדים בקריטריונים מסוימים לשוב לביתם, אין כל ביטוי מחוץ לאולם הדיונים.
נכון לזמן כתיבת הדברים, העתירה עדיין תלויה ועומדת.
