ביום 29.7.2010
עתר המוקד לבית המשפט בשמה של תושבת ירושלים, המתגוררת בעזה עם בעלה וילדיהם, אשר ביקשה לצאת את רצועת עזה, בלוויית ילדיה, לבקר את משפחתה שבירושלים המזרחית, אותה לא ראתה מזה שנתיים. העותרת שוהה ברצועת עזה במסגרת "נוהל משפחות חצויות", המתיר לישראלים לשהות עם בני זוגם ברצועה, בכפוף לקבלת היתרים מהמת"ק הישראלי אשר במחסום ארז. הדרך היחידה הפתוחה בפני העותרת וילדיה להתראות עם המשפחה בירושלים, היא לצאת מעזה לביקור בירושלים, שכן אזרחי ישראל ותושביה אינם רשאים להיכנס לרצועת עזה.
במשך השנים, ובפעם האחרונה בקיץ 2008, נהגה העותרת להיכנס לישראל בלוויית ילדיה הקטינים, באישור הצבא. מדובר בחמישה ילדים, שגילם נע בן 3 ל-14 שנים. לפני שנתיים החל הצבא לדרוש כי קטינים נלווים הנכנסים לישראל יחזיקו בהיתר, וזאת, לטענתו, מסיבה פרוצדוראלית בלבד, שתכליתה להקל על היוצאים בשובם לרצועה. ואכן, הצבא נהג להנפיק היתרים שכאלה כעניין שבשגרה – דבר מובן מאליו בהתחשב בעובדה שמילדים ופעוטות המתלווים לאמם, לא נשקפת כל סכנה ביטחונית.
במאי 2010 הגישה העותרת בקשה לקבלת היתרים עבור ילדיה, לכניסה לישראל. בקשתה סורבה, כמוה כבקשות דומות שהגישו נשים אחרות, לרבות עבור פעוטות בני חודשים ספורים. בתשובת הצבא לפניית המוקד נמסר, כי הסירוב לבקשה נבע מאי-עמידתה של האשה בקריטריונים. הצבא כלל לא טרח להסביר כיצד זה שבקשה זהה, שהוגשה עבור אותם ילדים ממש כשנתיים קודם לכן, אושרה לפי אותם קריטריונים בדיוק.
המוקד פנה למתאם פעולות הממשלה בשטחים, בדרישה שיבחן את עמדת הצבא, הן באופן עקרוני והן ביחס לעותרת ולנשים אחרות במצבה. המוקד הדגיש בפנייתו כי הסירוב פוגע בזכותן של הנשים להיכנס לישראל, שכן הן אינן יכולות להתרחק מילדיהן, התלויים בהן, לתקופה ארוכה. המוקד הדגיש עוד, שלפי נוהלי הצבא הנוגעים לתנועה בכיוון ההפוך (מישראל לרצועה), במקרה הנדיר של ישראלי שכניסתו לרצועה מותרת, יכול הוא לקחת את ילדיו עמו, בהיעדר סכנה ביטחונית. באין מענה, עתר המוקד לבית המשפט.
הפרקליטות דרשה לדחות את העתירה על הסף. התנגדותה למעבר הילדים נסמכה על הטענה של היעדר זכות קנויה של הילדים להיכנס לישראל, ועל שיקולים ביטחוניים כלליים, זאת, אף על פי שבמקרה הפרטני של העותרת וילדיה, כלל לא מתקיימים שיקולים ביטחוניים. טענות המוקד הנוגעות לפגיעה בעותרת עצמה – לא זכו לכל התייחסות.
בדיון בעתירה, שאוחדה עם שני מקרים דומים נוספים, החליט בית המשפט כי אין מקום להתערבות בהחלטת המדינה. פסק הדין התמקד בטענה כי "חופשת קיץ" בישראל איננה צורך הומניטארי המחייב את כניסתם של הילדים לישראל, תוך התעלמות מהטענות בדבר הפגיעה בזכויותיה של האם, פגיעה הנגזרת ממניעת כניסתם של ילדיה לישראל. בית המשפט התעלם גם מהעובדה שהילדים-העותרים כבר נכנסו בעבר לישראל, והותיר להם את האפשרות להגיש בקשות חוזרות, על מנת שיוכלו להביא בפני הצבא את "הנסיבות החריגות" לכניסת כל אחד ואחת מהם. אף על פי שהצורך בהגשת בקשה חוזרת איננו ברור, הגיש המוקד בקשה נוספת בשמה של האם, עבור שלושת ילדיה הקטנים. בחלוף למעלה משלושה שבועות אושרה הבקשה לגבי שני ילדיה הקטנים של העותרת, ולקראת סוף ספטמבר יצאו היא ושני הילדים לישראל. 
