בבוקר יום 7.4.2002, במהלך מבצע "חומת מגן", הגיעו כוחות צבא לבניין "הנציב" שברחוב אלקודס בשכם, והורו לדייריו לפנותו. למבנה שתי קומות מסחריות ושלוש קומות מגורים, בהן התגוררו משפחת בעלי הבניין ומספר שוכרים. מיד לאחר הקריאות לפנות את הבניין נורו לעברו פגזי טנק, שגרמו לשריפה והבריחו את יושביו. כוח צבאי נכנס לבניין, מיקש אותו, ובשעות הצהריים פוצץ הבניין ונהרס על כל תכולתו. הצבא לא נתן לבעלים אפשרות לטעון כנגד ההריסה, ולא איפשר לדיירים לחלץ את רכושם מהמבנה בטרם נהרס.
ביוני 2002 פנה המוקד להגנת הפרט אל היועץ המשפטי של הגדה המערבית, לבירור נסיבות ההריסה. המוקד טען כי לא היתה כל סיבה להריסת המבנה, וציין כי באותה עת, לא התבצע מתוכו או מסביבתו ירי אל עבר כוחות הצבא, ולא שהו בו חמושים או מבוקשים. בחלוף למעלה משנה התקבלה תשובה מטעם היועץ המשפטי, לפיה הבניין פוצץ כיוון שמולכד במטרה לפגוע בחיילים.
ביוני 2004 הגישו בעלי הבניין
תביעה נזיקית באמצעות המוקד, בגין הנזק הנפשי והכספי שנגרם להם כתוצאה מהריסת המבנה. התובעים טענו, בין השאר, כי גם אם היה הכרח מבצעי לפוצץ את הבניין, על פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, חובה על הצבא לשלם פיצוי לבעלי הבניין על הנזק, כך לפי תקנה 52 לתקנות האג. ב
כתב ההגנה נטען, כי הבניין נהרס בעקבות מידע אמין שנמסר לכוח הלוחם, לפיו הבניין היה ממולכד, וכן כי מדובר בפעולה מלחמתית הפוטרת את המדינה מאחריות בנזיקין ותשלום פיצויים. המדינה הוסיפה על כך טענה אבסורדית, לפיה מטעני נפץ שהוטמנו בבניין הסבו לו נזק, ואלמלא נטרל הצבא את המטענים, היה נגרם נזק גדול יותר לרכוש ולגוף.
לצורך בירור מהימנות המידע המודיעיני, הגישו התובעים עתירה לגילוי ראיה. המדינה טענה כי הריסת המבנה נסמכה על מידע אמין ומוצק, אך
במהלך הדיון הודתה כי אין בידיה נתונים המצביעים על מקור המידע. בית המשפט מחק את העתירה. עוד באותו יום הודיעה המדינה, כי איתרה חומר מסוים, רלוונטי, לדבריה, לטענה בדבר מלכוד הבניין. הודיעה ולא פירטה. בהמשך הגישה המדינה תצהיר-עד מפי איש שב"כ. בחקירתו חמק האיש ממתן תשובות ענייניות לשאלות שהוצגו בפניו. על רקע זה, הגישו התובעים עתירה נוספת לגילוי ראיה. בעתירה נטען, בין השאר, כי התנהלות המדינה מצביעה על אחת משתי אפשרויות: או שלא קיים מידע כלל, או שמדובר לכל היותר במידע סתמי ולא אמין.
באוגוסט 2010
פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי פעולת ההריסה הינה "פעולה מלחמתית"; כי ההריסה הייתה מחויבת המציאות, מידתית וסבירה; כי לא היה מקום לשימוע; וכי התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי. באשר למהימנות המידע המודיעיני, פסק בית המשפט, כי "בעת מלחמה אין זמן לבחון את אמינות המידע ואת מקורו וגם אין זה מעשי לעשות כן." בית המשפט דחה את טענת התובעים לפיצוי, הנתמכת במשפט הבינלאומי ההומניטארי ואף רמז, באופן תמוה, כי תקנה 52 לתקנות האג אינה חלה במקרה של "פעולה מלחמתית".
בינואר 2011
ערערו התובעים על פסק הדין לבית המשפט העליון. המערערים טוענים, בין השאר, כי מאחר שלא הוכח כי בנסיבות המקרה נשקפה לכוח הצבאי סכנת חיים ממשית, המצדיקה אמצעים חריגים לסיכולה, טעה בית המשפט בקביעתו כי מדובר בפעולה מלחמתית; כי התנהלות הצבא בבניין, מרגע שנתפס, שוללת את האפשרות כי הבניין היה ממולכד, ומעידה כי גם הכוחות בשטח לא סמכו על מהימנות המידע שנמסר להם; וכן כי לכוחות בשטח עמדו אפשרויות לטיפול בבניין, לרבות תפיסתו, ההופכות את מעשה ההריסה לבלתי מידתי.
