רקע תושבת קבע מירושלים המזרחית נישאה לפלסטיני מרצועת עזה. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים והמשפחה כולה התגוררה ברצועה. בינואר 2009, במהלך המלחמה בעזה, נהרג הבעל. לאחר פטירתו עברו חיי האשה, ובמיוחד חיי ילדיה, להתנהל בצל רודנותה האלימה של משפחת בעלה. כיוון שכל זיקותיה לעזה נותקו, כמו גם מקור פרנסתה, החליטה האשה כי ברצונה לחזור לביתה בירושלים ולגדל כאן את ארבעת ילדיה.
כמה חודשים לאחר מות בעלה הגישה האשה בקשה להסדיר את מעמדם של ילדיה בישראל. משרד הפנים דחה את הבקשה משני
נימוקים עיקריים. ראשית, בניגוד לנוהל הפנימי – הקובע כי אחד התנאים לאישורה של בקשה לרישום ילד שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע בישראל הוא קיומו של מרכז חיים של שנתיים בישראל, להורה ולילדו – המשפחה מנהלת מרכז חיים בעזה. שנית, הסירוב נקבע בהתאם
להחלטת הממשלה, שהכריזה ביוני 2008 על רצועת עזה כאיזור בו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל, ולכן אין לתת רישיון ישיבה בישראל למי שמתגורר בעזה ולמי שמענו הרשום הוא רצועת עזה. משרד הפנים "המליץ" לאם לפנות לוועדה ההומניטארית העוסקת בכך. ערר שהגיש המוקד להגנת הפרט על הסירוב לבקשה ופנייה לוועדת ההשגות לזרים נדחו אף הם.
העתירה ביום 13.2.2011
הגיש המוקד עתירה מינהלית, להורות למשרד הפנים להסדיר את מעמדם של הילדים בישראל. המוקד טען כי משרד הפנים מונע מתושבת ישראל לממש את הזכות הטבעית שלה ושל ילדיה לגור בעיר מולדתה ומפר את הזכות לחיי משפחה ואת עקרון טובת הילד, המוכרים במשפט הישראלי והבינלאומי.
בעתירה פירט המוקד את
טיעוניו כנגד עמדות משרד הפנים. המוקד טען, כי הנוהל הפנימי עליו מסתמך משרד הפנים נועד לוודא כי בכוונת מגיש הבקשה להשתקע בישראל, אולם בנסיבות החריגות והמיוחדות של העותרת, הורה יחידה עם זיקות עצמאיות אך ורק לירושלים, כוונת ההשתקעות בישראל ברורה לכל. משרד הפנים מסרב להפעיל שיקול דעת ומחיל את הנוהל בצורה עיוורת ובאופן שמונע מתושבת ישראל לממש את זכויותיה הבסיסיות. מעבר לכך, לאם אין כל דרך לעמוד בדרישת הנוהל והיא נמצאת בין הפטיש לבין הסדן – נואשת לחזור לירושלים עם ילדיה אך ללא כל דרך להכניס אותם לישראל באופן חוקי. משכך, הנסיבות המיוחדות של המשפחה מצדיקות כי משרד הפנים יחרוג ממדיניותו ויכיר בכוונתה החד-משמעית להשתקע בישראל.
בעניין הנימוק השני לסירוב – החלטת הממשלה בעניין רצועת עזה ותושביה – המוקד טען כי האיסור על מתן מעמד בישראל, המופיע בהחלטת הממשלה, אינו חל על קטינים מתחת לגיל 14, וכל ילדיה של העותרת, למעט הבכור, היו מתחת לגיל 14 בעת הגשת הבקשה לרישומם. בנוסף, המוקד טען כי הוועדה ההומניטארית אליה הפנה משרד הפנים את המשפחה, אינה אפיק חלופי ראוי, כיוון שאין בסמכותה להעניק לילדים מעמד קבע בישראל, לו הם זכאים.
סוף דבר בדיון בעתירה, שנערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, מתח השופט יורם נועם ביקורת על המדינה, המביאה לדעתו להפרדה בין האם לילדיה או לחלופין, מאלצת אותם להיות שוהים בלתי חוקיים בישראל על מנת להוכיח מרכז חיים.
בעקבות הערות השופט
הודיע משרד הפנים ביום 21.6.2011 כי "לפנים משורת הדין ולאור נסיבות המקרה" שלושת הילדים הקטנים יקבלו היתרי שהייה בישראל לשנה בכדי שיוכלו להוכיח בה מרכז חיים. לאחר מכן יקבלו הילדים מעמד ארעי לשנתיים, אחריהן יוכלו להגיש בקשה לקבלת תושבות קבע. הבן הבכור יעבור תיחקור שב"כ, לאחריו יקבל היתר שהייה בישראל לחצי שנה. כיוון שהיה בגיר בעת הגשת הבקשה, יש להגיש עבורו בקשה לוועדה ההומניטארית.
המוקד ביקש מבית המשפט למחוק את העתירה, תוך שהוא מביע תקווה כי במקרים עתידיים יפעל משרד הפנים בשיקול דעת, יפנים את הלקחים מעתירה זו ויתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו.
