באוקטובר 2010 החליט משרד הפנים כי
מעמדן של שתי בנותיה של תושבת ירושלים ישודרג לקבע. ההחלטה התקבלה למעלה מארבע שנים לאחר שהוגשה בקשה לשדרוג המעמד, ורק לאחר שהמוקד להגנת הפרט נאלץ לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים.
ביום 21.3.2011
הגיש המוקד בקשה להשית את הוצאות המשפט על משרד הפנים. המוקד טען כי העתירה הוגשה כיוון שמשרד הפנים הפר את נהליו שלו ולא השיב להשגה שהגיש המוקד, ולאחר מיצוי הליכים מלא. כן הוסיף המוקד כי שדרוג המעמד הושג רק בעקבות הגשת העתירה.
משרד הפנים טען בתגובה כי תשובתו "התעכבה בשל כמות ההשגות המוגשות לפתחה של הוועדה והמטילות עליה עומס עבודה רב", וכי עצם הגשת העתירה לא הייתה הסיבה לשדרוג המעמד.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את בקשת המוקד והטיל על המדינה את הוצאות העותרים בסכום של 12,000 ₪. השופט קבע, כי התמשכות ההליכים במקרה הנדון "לא הייתה בגדר הסביר" וציין כי החלטת משרד הפנים ניתנה לאחר פרק זמן העולה פי ארבעה על הקבוע בנוהל שקבע משרד הפנים. עוד קבע השופט כי הגשת העתירה והדיון בה "שימשו זרז משמעותי למתן החלטה חיובית".
בהחלטה על ההוצאות – כמו גם בפסק הדין בעתירה – מתח בית המשפט ביקורת נוקבת על התנהלותו של משרד הפנים וטיפולו בהליכים בוועדת ההשגה לזרים. השופט משה יועד הכהן קבע, כי התמשכות ההליכים בוועדה, שהוקמה על מנת להקטין את העומס על בתי המשפט, גורם לריבוי עתירות מינהליות, ומסכל, באופן מעשי, את התכלית לשמה הוקמה. 
