ביום 31.10.2001 ירו חיילים לעברו של תושב טול כרם, שעה שהחנה את רכבו בחצר ביתה של אחותו, והרגוהו. מצ"ח החלה לחקור את האירוע כשנה וחצי לאחר מכן. עדויות של החיילים והמפקדים שלקחו חלק באירוע נגבו בחלוף שנה וחצי נוספות. מחומר החקירה עולה, כי ההחלטה להרוג את האיש התבססה על חשדם של חיילים, לפיו המנוח מתצפת ומכוון ירי לעבר עמדות החיילים בעזרת מכשיר הטלפון הנייד שלו. על בסיס חשד זה – אשר לא נבדק קודם לאירוע הירי ואף לא בדיעבד – פנה מפקד הפלוגה אל מפקד הגדוד כשבוע לפני האירוע, וביקש את אישורו לירי: "ביקשתי אישור הריגה [...] דיברנו על זה כמה פעמים ואחרי כמה פעמים שהוא לא אישר, קיבלתי אישור". כשהזדמנו הנסיבות המתאימות, ירו החיילים לעבר קדמת הרכב ולעבר מושב הנהג, על מנת לפגוע באיש, תוך שימוש בנשק שעל פי עדות אחד החיילים ״יכול רק להרוג״.
שבע שנים לאחר האירוע – ורק לאחר ש
המוקד עתר לבג"ץ להורות לפרקליטות הצבאית להכריע בנוגע להעמדתם לדין של האחראים להריגה –
הודיעה הפרקליטות על סגירת תיק החקירה, בין היתר "לאור תובנת המפקדים כי המנוח היה מעורב באופן חוזר ונשנה בהכוונת ירי פלסטיני לעבר כוחות צה"ל וסיכן את חיי החיילים".
המוקד הגיש ערר על ההחלטה, וטען כי הירי אושר ובוצע באופן שרירותי, בניגוד להוראות הפתיחה באש, בעקבות העובדה שהאיש דיבר בטלפון נייד ובהיעדר ראיה ממשית למעורבותו בלחימה. המוקד הוסיף, כי יש לקבוע שהחיילים הרגו במכוון ״תושב מוגן״, ובכך ביצעו מעשה פלילי חמור והפרו בצורה בוטה את
הדין ההומניטארי הבינלאומי.
בינואר 2011
דחתה התובעת הצבאית הראשית את הערר, בנימוק כי לחיילים עומדת "הגנת הצורך". זאת על אף שהאיש לא היה חמוש וכי הסכנה שארבה לחיילים – אפילו לשיטת הצבא – לא הייתה מיידית. לחלופין, הוסיפה הפרקליטות, עמדה לחיילים "הגנת הטעות שבעובדה", שכן "מניתוח פעולת הכוחות נראה, כי התגבשה בליבם ההבנה, שאותו אדם שבוצע ירי לעברו – היה מי שהוציא את עצמו ממעגל ה'מוגנים'", בגלל שנטל חלק, להבנתם, במעשי איבה. תושב שמוציא עצמו ממעגל "המוגנים", הוסיפה הפרקליטות, "
הופך להיות יעד לגיטימי לפגיעה" (ההדגשה במקור). בפועל, העניקה התובעת הצבאית הראשית לחיילים רישיון להרוג אנשים, בהתבסס באופן בלעדי על ה"חשדות שבליבם". זאת גם בשעה שהנפגעים אינם מסכנים חיי אדם.
ביום 26.7.2012
עתר המוקד לבג"ץ, להורות לפרקליט הצבאי ולתובעת הצבאית הראשית להעמיד לדין את החיילים על חלקם בפרשת הריגתו של האיש, בהיותה פעולת חיסול. המוקד ציין כי לפי המשפט הבינלאומי, כל עוד אדם אינו נוטל חלק ישיר במעשי איבה, הוא נחשב ל"תושב מוגן". מאחר שבשעה שהחיילים ירו במנוח הוא לא סיכן איש, ומשום שההחלטה להרוג אותו התקבלה מבעוד מועד, ונועדה להתבצע בשעת כושר, לא עומדת להם "הגנת הצורך". עוד טען המוקד, כי הדין הבינלאומי ועיקרון המידתיות קובעים, כי אפילו אם אדם "הוציא עצמו ממעגל ה'מוגנים'", אין להרוג אותו אם ניתן לנקוט כלפיו אמצעי שפגיעתו פחותה. החיילים ירו במנוח ללא כל ניסיון לעוצרו, ובאמצעות נשק "שיכול רק להרוג", ומכאן עולה כי הם פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש, ובאופן לא סביר ובלתי מידתי. לפיכך, הוסיף המוקד, הפגיעה במנוח לא היוותה אמצעי לגיטימי להצלת חיי אדם אלא נטילת חיי אדם באופן שרירותי.
המוקד מבקש מבית המשפט להכריע בשאלה העקרונית, העולה מתוך החלטת הפרקליטות הצבאית, לגבי רף הסיכון שנשקף מתושב, רף המצדיק הפעלת כוח קטלני נגדו, ולגבי דרגת הוודאות הנדרשת שסכנה כזו אכן נשקפת. קביעת הפרקליטות הצבאית, לפיה החיילים שירו במנוח נהנים מהגנות משפטיות, היא קביעה ערכית מסוכנת ובעלת השלכות נרחבות על תרבות השימוש בכוח של הצבא כלפי אזרחים, קביעה אשר מעבירה מסר למי שאוחזים בנשק במסגרת פעילותם הצבאית, כי קיימת להם חסינות גם כאשר התנהגותם הפלילית גורמת למותם של חפים מפשע.
