ביום 16.4.2008 הגישה פלסטינית, תושבת ישראל, בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עבור בעלה ובקשה לרישום במרשם הישראלי של חמשת ילדיה, כולם תושבי השטחים הכבושים. באוגוסט 2009 סירב משרד הפנים לבקשה, בטענה כי האישה לא הצליחה להוכיח ש"מרכז חייה" היה בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, כפי שדורש משרד הפנים. גם ערר והשגה שהוגשו למשרד הפנים כנגד הסירוב נדחו, וזאת למרות שהאישה סיפקה שוב ושוב ראיות לכך שעברה לירושלים המזרחית – עם משפחתה – בינואר 2006. משרד הפנים דחה את הראיות שהציגה האישה, ובחר לבסס את החלטתו על ממצאי חקירה שערך המוסד לביטוח לאומי למשפחה – בעניין אחר לגמרי – באמצעות חברת חקירה פרטית. על פי אותם ממצאים, עברה המשפחה לגור בירושלים המזרחית רק בשנת 2007, אלא שהמוסד לביטוח לאומי עצמו לא אימץ את מסקנותיו של החוקר הפרטי, והכיר באישה כמבוטחת כבר מינואר 2006.
ביום 6.4.2011
עתר המוקד להגנת הפרט לבית המשפט לעניינים מינהליים, להורות למשרד הפנים לחזור בו מהסירוב לבקשה לאחמ"ש ולרישום הילדים. המוקד טען, כי על מנת לקבל החלטה שקולה ומבוססת, על משרד הפנים לקרוא את המסמכים הגולמיים של החקירה, ולא להסתמך על פרשנותו של החוקר הפרטי, בסיכומים שערך. המוקד הוסיף, כי מתפקידו של משרד הפנים להפעיל שיקול דעת וכי קבלה "אוטומטית" של מסקנותיה של חברה פרטית, הופכת את החלטת משרד הפנים לבלתי סבירה, במיוחד לנוכח הפגיעה החמורה בזכות העותרים לחיי משפחה.
בעקבות
דיון בעתירה התחייב משרד הפנים לשקול מחדש את הבקשה, תוך בחינה, בין היתר, של תמלילי החקירה הפרטית. משהוסכם כי גם המוקד יוכל לעיין בתמלילים, נמחקה העתירה.
ביום 9.1.2012, חצי שנה לאחר פסק הדין,
סירב משרד הפנים פעם נוספת לבקשה, וטען כי מקריאת התמלילים דווקא מתחזקת המסקנה שהמשפחה לא עומדת בקריטריונים לאישור הבקשה לאחמ"ש. משרד הפנים גם ציטט קטעים נבחרים מתוך תמלילי החקירה, המעידים כביכול על כך שהמשפחה עברה לירושלים המזרחית רק בשנת 2007. חרף המתווה עליו הוסכם בדיון, לא טרח משרד הפנים להעביר את התמלילים לעיון המוקד. לאור העובדה כי לא ניתן היה להתייחס ברצינות לסירוב בלי עיון בתמלילי החקירה במלואם, פנה המוקד שוב ושוב למשרד הפנים ולבאי כוחו בפרקליטות המחוז, בניסיון נוסף לקבל את התמלילים.
רק ביום 17.6.2012, קרוב לשנה לאחר שניתן פסק הדין, קיבל המוקד סוף סוף את התמלילים, מחברת החקירות הפרטית שערכה את החקירה. מעיון בחומרים עלה, כי משרד הפנים בחר את הציטוטים עליהם הסתמך בסירובו באופן סלקטיבי ומוטה, תוך התעלמות גמורה מאותן עדויות וטענות התומכות בטענה שהמשפחה עברה לירושלים ב-2006. יתר על כן, התמלילים העלו תמונה מדאיגה בנוגע לשיטות החקירה בהן השתמש החוקר הפרטי, שלא בחל בשימוש באמצעים מפוקפקים כלפי נחקריו, בין השאר שימוש בשקרים, באיומים ובמניפולציות.
ביום 2.7.2012
הגיש המוקד ערר על סירוב משרד הפנים לבקשה, בהתבסס על תמלילי החקירה. המוקד הדגיש, כי לפי
הקוד האתי של החוקרים הפרטיים, על חוקר פרטי לנהל חקירות ברמה הולמת של זהירות, במקצועיות, במצפוניות ובדרכי חקירה ישרות, כשרות והוגנות. מניפולציה רגשית של הנחקר או ניצול חולשותיו אינם עומדים בקוד זה, וה"מידע", כביכול, המושג תוך שימוש בשיטות חקירה מניפולטיביות ומאיימות, כמו אלו בהן השתמש החוקר במקרה זה, לא יכול להוות משקל בקבלת החלטה על ידי משרד הפנים.
המוקד שב וקורא למשרד הפנים להתנהג בהתאם לתפקידו כרשות מינהלית, ולקבל החלטות המבוססות על ראיות מאוזנות ומהימנות, תוך התחשבות בזכותה של האישה לחיות באופן חוקי עם בני משפחתה בביתם שבירושלים המזרחית.
