רקעביום 6.4.1992 נמצאה תינוקת בת יומה בפתחו של בית יתומים בירושלים המזרחית, ללא כל פרט מזהה. מנהלת המקום, פלסטינית תושבת ישראל, לקחה את התינוקת תחת חסותה, גידלה אותה כבתה, והפכה לאפוטרופסית החוקית שלה בצו של בית הדין השרעי. לתינוקת לא הייתה תעודת לידה, ועל כן לא הצליחה האפוטרופוסית לרשום אותה במרשם האוכלוסין הישראלי והילדה נשארה חסרת מעמד בעולם כולו – חשופה לעיכובים, מעצרים וגירוש, נטולת זכויות לעבוד או ללמוד, ומשוללת זכויות סוציאליות.
ביום 14.2.2008 – כשהילדה התקרבה לגיל 16 – פנה המוקד להגנת הפרט למשרד הפנים, בבקשה להעניק לה מעמד בישראל. בין היתר ציין המוקד, כי הצעירה התגוררה בבית היתומים מיום היוולדה, כי כל זיקותיה הן לירושלים המזרחית ולפי החוק הישראלי, יש להשוות את מעמדה לזה של האפוטרופסית שלה.
בתגובה
הודיע משרד הפנים כי רישום הצעירה מותנה בקבלת פסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה בדבר שמה, תאריך ומקום לידתה והצהרה שאין אפשרות לדעת מי הם הוריה הביולוגיים. כמו כן העלה משרד הפנים ספקות בנוגע לאפוטרופסוּת של מנהלת בית היתומים. בהתאם לכך, פנה המוקד בנובמבר 2008 לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה להצהיר על תאריך לידתה של הצעירה, על כך שמנהלת המעונות היא האפוטרופסית שלה ועל כך שלא ניתן לקבוע היכן נולדה ומיהם הוריה.
מחלוקות שהתגלעו בין המוקד למדינה בדבר תוכן ההצהרות שביקש המוקד מבית המשפט הובילו לכך שבינואר 2010 ניתן פסק דין חלקי, בו קבע בית המשפט את תאריך לידתה של הצעירה, ומאוחר יותר הצהיר גם על שמה.
חידוש הטיפול בהסדרת מעמדה של הצעירה במשרד הפניםבפברואר 2010, בעקבות פסק הדין החלקי, פנה המוקד למשרד הפנים בבקשה לחדש את הטיפול בבקשה להסדרת המעמד שהוגשה עוד בפברואר 2008. רק בספטמבר 2011 ערך משרד הפנים שימוע לצעירה ולאפוטרופסית שלה. אלא שתשובה לבקשה לא התקבלה.
ביום 7.12.2011, במסגרת דיון בתביעה ההצהרתית בבית המשפט לענייני משפחה, נודע למוקד, כי עניינה של הצעירה הועבר לטיפול הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים במשרד הפנים.
ההשגהמשחלפה חצי שנה ולא התקבלה הכרעה, הגיש המוקד השגה לוועדת ההשגות לזרים בגין אי מענה לבקשה. המוקד עמד על כך שהתנהלות משרד הפנים מנוגדת לחובתו כרשות מינהלית לפעול בהגינות, בסבירות ובמהירות הראויה, והוסיף כי היעדר הכרעה במשך זמן כה ממושך פוגע אנושות בזכויותיה של הצעירה לחיי משפחה, לבריאות, לחינוך ולתנועה. כמו כן הדגיש המוקד כי חובתה של ישראל להסדיר את מעמדה של העותרת מעוגנת בדין הבינלאומי.
גם את תגובתו להשגה עיכב משרד הפנים, תוך התעלמות מלוח הזמנים למענה שקבעה הוועדה.
העתירהבספטמבר 2012, משלא התקבלה תגובת משרד הפנים או הכרעה בוועדת ההשגות,
הגיש המוקד עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, להורות למשרד הפנים לאשר את הבקשה לאלתר ולתת לצעירה מעמד של קבע בישראל. המוקד טען כי בהתעלמו מהבקשות, מפר משרד הפנים את הזכות לנתינות, שהינה זכות בסיסית, המשולבת בזכויות היסוד של האדם – לכבוד ולחירות. המוקד הוסיף, כי נתינות במדינה היא המאפשרת שוויון בפני החוק, השתתפות פוליטית, זכות לבריאות, זכות לתעסוקה ולנגישות לשירותי חירום ולמשאבים סוציו-אקונומיים.
רק לאחר הגשת העתירה התקבלה
החלטת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. ארבע שנים ושמונה חודשים לאחר הגשת הבקשה הראשונה למעמד קבע עבור הצעירה, החליט משרד הפנים לאשר לה אשרה מסוג ב-1. אשרה זו ניתנת לתיירים שמגיעים לישראל לצרכי עבודה. כזכור, לצעירה אין מעמד בעולם, אין בידה כל תעודה מזהה, כל שכן דרכון, בו יוכל משרד הפנים להטביע את אותה אשרה שנתן לה.
המוקד ימשיך בטיפול ויגיש השגה על ההחלטה התמוהה של הוועדה.
