הזכות לביקורי משפחות אצל יקיריהן בבתי הסוהר היא זכות יסוד, הן של הכלואים והן של בני משפחותיהם, הנובעת מתפיסת האדם כיצור חברתי המתקיים במסגרת של משפחה וקהילה. זכות זו מעוגנת בשורה של מקורות משפטיים ישראליים ובינלאומיים.
ישראל מחזיקה את מרבית האסירים מהשטחים הכבושים בבתי כלא הנמצאים בשטחה, תוך הפרה של הדין הבינלאומי, האוסר על העברתם של כלואים, תושבי השטח הכבוש לשטח המדינה הכובשת. כליאתם של פלסטינים בתוך תחומי ישראל מאלצת את קרוביהם לבקש מהצבא היתרי כניסה לישראל לצורך ביקור בכלא. המדיניות שנוקטת ישראל בנושא מתן היתרים אלו לוקה בסייגים נוקשים וקריטריונים מגבילים.
החל משנת 2000, ובמהלך שלוש השנים שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל כליל את נושא ביקוריהם של בני משפחות מהשטחים אצל האסירים הביטחוניים, בין אם אלה המוחזקים בישראל ובין אלה המוחזקים בגדה. ממרץ 2003, בעקבות פעילות משפטית של המוקד להגנת הפרט, חודשו הביקורים בהדרגה. הקריטריונים הצרים שקבעה ישראל מאפשרים ביקורים אצל הכלואים אך ורק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של האסירים – בני זוג וילדים, הורים, סבים ואחים (הכוונה כמובן לגברים ולנשים). הגבלה גורפת נוספת מטילה ישראל על בנים של אסירים (להבדיל מבנות) בגילאי 35-16 שנה, הרשאים לבקר את אביהם הכלוא
רק פעמיים בשנה, ועל אחים של אסירים (להבדיל מאחיות), בגילאים 35-16, הרשאים לבקר
פעם אחת בשנה בלבד. כך, באופן גורף, ללא בחינה פרטנית של המבקש לבקר, מגבילה ישראל באופן שרירותי את מספר הביקורים לאחים ובנים של אסירים.
בשנים 2012-2011 פנה המוקד מספר פעמים לצבא, הן במקרים פרטניים והן בדרישה עקרונית, לבטל הגבלה זו. בהיעדר תשובה עניינית
עתר המוקד ביום 6.6.2013 לבג"ץ, בשמם של 8 בני משפחה, בנים ואחים של אסירים. המוקד טען בעתירה כי ההגבלה הקשה והשרירותית שמטיל הצבא על אחים ובנים של אסירים, החפצים לפגוש את יקיריהם, פוגעת פגיעה קשה בזכות היסוד שלהם ושל האסירים לחיי משפחה. המדובר בפגיעה קולקטיבית, שאינה מידתית, ושאינה משמשת כל תכלית ראויה.
הדיון בעתירה נקבע לאפריל 2014(!). 
