בשנת 1994 נישאה פלסטינית מהגדה המערבית עם תושב קבע בישראל. מספר חודשים לאחר מכן עברה האישה להתגורר עם בעלה בירושלים המזרחית ומאז היא מתגוררת בעיר. ברבות השנים נולדו לבני הזוג שישה ילדים, הצעיר בהם בן 5 שנים כיום והבכור בן 17, כולם תושבי ישראל.
אבי המשפחה, שהיה מכור לאלכוהול וסמים קשים, הזניח משך שנים רבות את בעיית מעמדה של אשתו בישראל ורק בשנת 2006 הגיש בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עימה. משרד הפנים אישר את הבקשה בשנת 2012 והאישה קיבלה היתר שהייה מתחדש בישראל.
בינואר 2013 נפטר הבעל. על פי נהלי משרד הפנים, מותו של התושב הישראלי קוטע את הליך איחוד המשפחות והיתר השהייה בישראל נשלל מבן הזוג הזר. כך, מצאה עצמה האישה מטופלת בשישה ילדים קטינים, ללא מעמד בישראל. ביום 28.3.2013 פנה המוקד להגנת הפרט, בשמה של האישה, לוועדה ההומניטארית מתוקף הוראת השעה בבקשה למתן מעמד בישראל, וכן למשרד הפנים, בבקשה להארכת תוקף היתר השהייה של האישה בישראל, עד לקבלת החלטתה של הוועדה ההומניטארית. משרד הפנים דחה את הבקשה להארכת תוקף היתר השהייה והאישה נותרה מחוסרת מעמד בישראל.
ביום 18.8.2013, בסמוך לשער יפו בירושלים, עיכבו אותה שוטרי מג"ב וביקשו כי תציג תעודה מזהה. האישה הציגה מסמך מטעם המוקד להגנת הפרט, לפיו מטפל הארגון בהסדרת מעמדה בישראל. לאחר עיכוב של כשלוש שעות, הועברה האישה בניידת למטה מג"ב בעטרות, שם נחקרה ושוחררה לאחר שנדרשה לשוב ולהתייצב במקום למחרת היום, כשבידה מסמך המוכיח שהיא מתגוררת בישראל כחוק. למחרת התייצבה האישה במקום והציגה מסמך רשמי של משרד הפנים בעניין בקשתה ההומניטארית המתנהלת. בבירור טלפוני שערכו השוטרים עם משרד הפנים, מסר האחרון כי האישה נמצאת בישראל באופן לא חוקי ויש לגרשהּ. רק בעקבות תחינותיה והסבריה כי היא המטפלת היחידה בששת ילדיה הקטינים, הודיעו לה השוטרים כי עליה להתייצב במקום תוך שלושה ימים, כשבידה צו או פסק דין משפטי ולא – תגורש מביתה.
ביום 20.8.2013
עתר המוקד בדחיפות לבג"ץ, בדרישה להורות למשטרה שלא לגרש את האישה מישראל עד לקבלת החלטתה של הוועדה ההומניטארית. בנוסף דרש המוקד, כי הוועדה ההומניטארית תכריע בדחיפות בבקשתה של האישה למתן מעמד בישראל, בקשה שהוגשה כבר לפני חמישה חודשים.
המוקד טען, כי נוכח הנסיבות ההומניטאריות של האישה וילדיה והעובדה כי אין נגדה כל טענה ביטחונית או פלילית – אין לגרשה מישראל. המוקד הוסיף, כי נהלי משרד הפנים מפלים לרעה אלמנות מהשטחים, שהליך האחמ"ש שלהן נקטע, לעומת אלמנות במצב דומה ממקומות אחרים, אשר מגישות את בקשותיהן להמשך שהייה בישראל לוועדה אחרת – הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים – והנוהל בעניינן קובע כי אין לגרשן מישראל כל עוד מתנהלת בקשתן בפני הוועדה הבינמשרדית. ואולם, למרות הרציונאל הזהה העומד בבסיס כל הבקשות ההומניטאריות מסוג זה, והצורך לאפשר למבקשות להמתין להחלטה ללא חשש מגירוש, אלמנות מהשטחים המצויות במצב זה אינן מוגנות מפני גירוש.
על אף המצוקה הקשה אליה נקלעו האישה וששת ילדיה,
החליט בית המשפט שלא להוציא צו שימנע את גירושהּ עד למתן החלטה בעניינה. השופט יורם דנציגר נמנע מהחלטה עניינית בתיק וקבע כי "יש להניח כי עד להכרעה בדבר אופן המשך הטיפול בעתירה לא ינקטו המשיבים צעדים בלתי הפיכים".
