ביום 31.10.2001 הרגו חיילים פלסטיני שהחנה את רכבו בחצר ביתה של אחותו בטולכרם. מצ"ח החלה לחקור את האירוע כשנה וחצי לאחר מכן, ועדויות החיילים והמפקדים שלקחו חלק באירוע נגבו בחלוף שנה וחצי נוספות. מחומר החקירה עלה, כי החיילים ביקשו וקיבלו מהמג"ד "אישור הריגה" בהתבסס על חשד לפיו האיש מתצפת ומכוון ירי לעבר עמדות החיילים באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו. על בסיס חשד זה – שלא נבדק קודם לאירוע הירי ולא לאחריו – ירו בו החיילים, בכוונה להרגו, תוך שימוש בנשק ש"יכול רק להרוג".
שבע שנים לאחר האירוע – ורק לאחר שהמוקד עתר לבג"ץ בדרישה להורות לפרקליטות הצבאית להכריע בנושא העמדתם לדין של האחראים להריגה – הודיעה הפרקליטות על סגירת תיק החקירה. ערר שהגיש המוקד על ההחלטה לסגור את התיק נדחה בינואר 2011 על ידי התובעת הצבאית הראשית, בנימוק כי לחיילים עומדת "הגנת הצורך", וזאת, אף על פי שהאיש לא היה חמוש והסכנה שארבה לחיילים – אפילו לשיטתו של הצבא – לא הייתה מיידית.
ביום 26.7.2012
עתר המוקד לבג"ץ בדרישה להורות לפרקליט הצבאי הראשי ולתובעת הצבאית הראשית להעמיד לדין את החיילים על חלקם בהריגתו של האיש, בהיותה "פעולת חיסול". במסגרת הדיון בעתירה טענו לראשונה באי כוחם של החיילים, כי אלה השתחררו לפני שנים מהצבא ולפיכך אין להעמידם לדין על פי חוק השיפוט הצבאי; וכי גם במשפט הפלילי האזרחי חלה התיישנות על מקרה זה. לעומתם טען המוקד, כי השיהוי בהעמדה לדין נבע מרשלנות של גורמי התביעה הצבאית; כי יש להעביר את תיק החקירה ליועץ המשפטי לממשלה, לשם העמדת האחראים לדין פלילי אזרחי; וכי בכל מקרה מדובר בעבירות חמורות שלא חלה בעניינן התיישנות.
ביולי 2013
מחק בית המשפט את העתירה, לאור הודעת המדינה כי הפרקליט הצבאי הראשי ינמק עמדתו בעניין ההתיישנות בדין הפלילי "הכללי"; יסביר מדוע לא היפנה בזמנו את בחינת תיק החקירה ליועץ המשפטי לממשלה; ויבחן מחדש את החלטתו זו.
לפיכך
פנה המוקד ביום 4.8.2013 לפרקליט הצבאי הראשי, בבקשה כי יעביר את הטיפול בחקירה ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שהאחרון יבחן את האפשרות להעמיד לדין את האחראים להרג. המוקד ציין, כי מחומר הראיות בתיק עולה חשד כבד לביצוע עבירות חמורות ביותר, אשר לא חלה עליהן התיישנות, וכי אם יותיר בעינה את החלטת הפרקליטות הצבאית על סגירת תיק החקירה, יהא בכך משום מתן רישיון להרוג אזרחים רק בשל חשד למעורבותם בפעילות עוינת, גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם. המוקד הוסיף, כי החלטה שלא להעביר את התיק לבחינתו של היועץ המשפטי לממשלה תהיה החלטה בלתי סבירה באורח קיצוני, שתאפשר למקרה – שתוצאתו חמורה ביותר – לחמוק מהתייחסות הולמת בשל סיבות טכניות, הנובעות מרשלנות הגורמים הממונים על אכיפת החוק הצבאי, שגררו את הטיפול בנושא כעשר שנים.
ביום 3.9.2013
דחה התובע הצבאי את הבקשה, בטענה שפסק הדין אינו מחייב את הפצ"ר להעביר את התיק ליועץ המשפטי לממשלה, אלא רק לנמק את ההחלטה שלא לעשות כן. התובע הצבאי טען כי התיק נסגר, בראש ובראשונה, בשל חוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין, ולא בשל התיישנות. עוד טען התובע, כי אין לראות בהריגתו של האיש פעולת חיסול שתוכננה מראש, כי אם פעולה מבצעית "מתגלגלת", בנסיבות של סכנת חיים, ומשכך, הפצ"ר הוא שהיה מוסמך לקבל החלטה בדבר אופן הטיפול בהשלכותיה.
ביום 6.10.13, לאור תשובת התובע הצבאי הראשי,
פנה המוקד אל היועץ המשפטי לממשלה וביקש ממנו לקחת לידיו את תיק החקירה ולבדוק האם יש מקום להעמיד לדין את האחראים להרג. המוקד טען כי על היועץ המשפטי לממשלה, כעומד בראש המערכת לאכיפת החוק, לתת את דעתו לפרשה שבה נראה שנקבעה נורמה משפטית מסוכנת.
