בית הדין הארצי לעבודה: משפחות שבהן אחד מבני הזוג אינו תושב ישראל ימשיכו לקבל קצבה להבטחת הכנסה בשיעור מופחת, הנמוך מזה המשולם ליחיד עם ילדים

על פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980, קצבה להבטחת הכנסה משולמת לתושבי המדינה – יחידים או משפחות – שאין בכוחם להבטיח לעצמם הכנסה למחייה, בהתאם להרכב המשפחה. החוק דורש מבני זוג, כתנאי לזכאות לקצבה זוגית, כי שניהם גם יחד יעמדו בתנאים מסוימים, ובכלל זה על שניהם להיות תושבי ישראל. תקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 קובעות חריג לדרישה זו, באפשרן גם למי שבן זוגו המתגורר עמו אינו תושב ישראל לקבל קצבה להבטחת הכנסה. ואולם, בתקנה 8(ג) לתקנות נקבע, כי במקרה כזה, הקצבה תשולם בניכוי 7.5% מהסכום הקבוע לתשלום לבני זוג ששניהם ישראלים.

תושבת ירושלים המזרחית, אם לשבעה ילדים – הנשואה לתושב הגדה המערבית המתגורר עמה בישראל במסגרת הליך לאיחוד משפחות – קיבלה במשך שנים קצבה להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי (מל"ל), אולם באוגוסט 2008 גילתה, להפתעתה, כי משך חודשיים לא הועברו כספי הקצבה לחשבונה. במקביל גילה המוקד, כי מזה תקופה ארוכה משולמת הקצבה לאישה בניכוי של 7.5% מהסכום הבסיסי.

ביולי 2009 הגיש המוקד תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה, לחייב את מל"ל לשלם לאישה את הקצבה בגין החודשיים שבהם לא שולמה, וכן להשיב לה רטרואקטיבית את הסכומים שנוכו מהקצבה, בשיעור של 7.5%. בעקבות התביעה הודיע המל"ל, כי ישלם את הקצבה עבור החודשיים החסרים, אולם עמד על התשלום המופחת, בהתאם לתקנה 8(ג). בשל המחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת זכאותה של האשה למלוא הקצבה, נקבע דיון מחודש בתביעה.

במסגרת סיכומים שהגיש לבית הדין לקראת הדיון, טען המוקד, כי תקנה 8(ג) לוקה באי סבירות המחייבת את ביטולה. המוקד הסביר, כי בעקבות תיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה – אשר הביא להשוואה בשיעורי הקצבה לזוג וליחיד – יוצר יישום התקנה מצב מעוות, לפיו הקצבה המשולמת לזכאים שבני זוגם אינם תושבי ישראל פחותה מזו המשולמת ליחיד עם אותו מספר ילדים. זאת בניגוד גמור לכוונתו המקורית של המחוקק, להיטיב עם בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל, ביצירת קצבה זוגית מופחתת שלא תפחת משיעור הקצבה ליחיד. עוד טען המוקד, כי המל"ל נהג בחוסר תום לב כאשר לא פעל לתיקון העיוות שנוצר, ובכך גרם להפליה על רקע לאום, שכן מרבית המשפחות בהן אחד מבני הזוג אינו תושב ישראל משתייכות לאוכלוסייה הערבית. המוקד אף ציין, כי מספרן של משפחות אלה הולך וגדל, נוכח ההשלכות של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 על האוכלוסייה הערבית, שכן החוק מונע – מטעמים "ביטחוניים" קולקטיביים – את שדרוג מעמדם של בני הזוג הפלסטינים ואת רישומם במרשם האוכלוסין הישראלי.

ביום 10.6.2010 דחה בית הדין את התביעה, בקבלו את עמדת המל"ל, לפיה אין מדובר בהפליה אסורה אלא באבחנה מותרת, המבוססת על שונות רלבנטית בין מי שהינו תושב לבין מי שאינו תושב.

ביום 7.10.2010 ערער המוקד על פסק הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה. המוקד טען, כי בית הדין האיזורי לא התייחס בפסיקתו לטענתה המרכזית של המערערת, בדבר העיוות החמור שנוצר כתוצאה מיישום תקנה 8(ג) בעקבות תיקון 18 לחוק. לאור זאת, ביקש המוקד להכריז על אי חוקיותה של התקנה ולקבוע, כי זכאים לקצבה שבני זוגם אינם תושבי ישראל, יזכו למלוא הקצבה, ללא ניכוי 7.5%.

בית הדין הארצי קיבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אין כל פגם בהתנהלות המל"ל, ודחה את הערעור בקובעו, בין היתר, כי אין סיבה להתערב בהתנהלות המל"ל, שפעל על פי חוק. בנוסף, קבע בית הדין כי מלכתחילה, משפחות אשר בהן רק אחד מבני הזוג הוא תושב, אינן עומדות בתנאי הזכאות המקוריים להבטחת הכנסה והקצבה שניתנת להן היא בגדר חריג לחוק. עם זאת, ביקשו השופטים להסב את תשומת לב המחוקק לאנומליה שנוצרה, כששיעור הקצבאות ליחיד עם ילדים הפך לגבוה יותר מזה הניתן למשפחה שבה רק אחד מההורים הוא תושב ישראל.