פלסטינים שבניין בבעלותם הושחת במהלך מעצר מבוקש לא יפוצו: בית המשפט קבע כי השימוש ב"נוהל סיר לחץ" נעשה כחלק מפעולה מלחמתית

בליל ה-10.6.2002 נכנס הצבא הישראלי לרמאללה במטרה לתפוס מבוקש פלסטיני. כדי לאלץ את המבוקש להסגיר את עצמו, בחר הצבא בשיטת פעולה הידועה בשם "נוהל סיר לחץ". על פי הנוהל – שנועד להחליף את "נוהל שכן" ו"נוהל אזהרה מוקדמת" שהוצאו אל מחוץ לחוק – הפעיל הצבא אמצעים שונים כנגד הבניין שבו נמצא המבוקש, מן הקל אל הכבד. תחילה דרש הצבא מהמבוקש, באמצעות כריזה ברמקולים, לצאת מן הבניין; אחר כך פתח הכח באש מנשק קל לעבר הקירות; בהמשך עבר הכח לירי לעבר החלונות; בשלב הבא השתמש הצבא במקלע טנק ולבסוף, ירה פגזי טנק אל חלונות הבית (האמצעי הסופי על פי הנוהל, שלא הופעל במקרה זה, הוא הריסת הבית באמצעות דחפור על המבוקש שבתוכו). בסוף האירוע, שארך כמעט יממה, התברר שהמבוקש כלל לא נמצא באותו בניין. מטבע הדברים, לבניין נגרם נזק כבד.

ביום 3.11.2010 פסק בית משפט השלום בירושלים בתביעת נזיקין שהגישו בעלי הבית ברמאללה, כנגד הצבא. בית המשפט חייב את הצבא לשלם לבעלי הבית למעלה מ-400,000 שקלים.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור המדינה על פסק הדין ופסק, כי מטרת המבצע היתה לעצור מבוקש, חמוש ככל הנראה, ולכן, בניגוד לבית משפט השלום, קבע כי מדובר בפעולה מלחמתית.

בעלי הבניין הפלסטינים הגישו בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון. המבקשים טענו, כי פסיקת בית המשפט המחוזי קובעת, למעשה, כי כל ניסיון לעצור מבוקש החשוד כחמוש, הינו "פעולה מלחמתית", ללא חשיבות לשאלה האם ניסיון המעצר הסתבך או שהתנהל כמתוכנן. זוהי פסיקה תקדימית, שבעצם סותמת את הגולל על האפשרות לתבוע פיצויים במקרים של ניסיון למעצר. בכך, סותרת הפסיקה הלכות קודמות הנוגעות לעניין "פעולה מלחמתית", הקובעות שכל מקרה ייבחן לגופו. בעלי הבניין טענו כי לסוגייה השלכות משפטיות עקרוניות, שעלולות להשפיע על כלל התושבים המוגנים בשטחים הכבושים.

ביום 18.4.2012 דחה בית המשפט העליון את הבקשה לרשות ערעור. בית המשפט קבע, כי בית המשפט המחוזי לא פסק כי כל המקרים שבהם מופעל "נוהל סיר לחץ" עומדים בקריטריונים של "פעולה מלחמתית", אלא רק המקרה הנדון. משכך, לא מצא בית המשפט סיבה לאפשר למבקשים להגיש ערעור.