בכפר שופה שבנפת טול-כרם מתגוררות כ-2,600 נפשות. הכפר מחולק לשני חלקים – האזור הדרום-מזרחי והאזור הצפון-מערבי, הידוע בשם עזבת-שופה – ביניהם מקשר כביש קצר, אותו חוצה דרך הכניסה להתנחלות אבני חפץ. משפחות רבות בכפר מתגוררות בשני האזורים, באופן שכמה מבני המשפחה גרים בשופה והאחרים בעזבת שופה.
לפני מספר שנים
חסם הצבא את הכביש בין שני חלקי הכפר בשתי חסימות עפר קבועות והפך אותו באופן מעשי לכביש ליהודים בלבד, המשמש אך ורק את תושבי ההתנחלות אבני חפץ ואת חיילי הבסיס הצבאי הסמוך אליה. בעקבות החסימה התארכה הנסיעה ברכב מחלקו האחד של שופה לחלק האחר מ-1 ק"מ לכ-25 ק"מ. כמו כן, הדרך משופה למרכז העירוני הקרוב בטול-כרם – בו נמצאים מוסדות לחינוך גבוה, בתי ספר, בתי חולים ומוסדות ציבור המשרתים את תושבי הכפר – התארכה מ-7 ק"מ לכ-21 ק"מ. בנוסף, הציב הצבא חסימה שלישית ביציאה הצפון-מזרחית של שופה, המובילה אל אדמות חקלאיות של תושבי הכפר ואל הכפר א-לבד, בו נמצא גם בית הבד המשרת את תושבי הכפרים בסביבה.
באוגוסט 2010
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, בשם תושבי הכפר, להורות לצבא להסיר את שלוש החסימות, כמו גם את שער הברזל שהוקם בכניסה לכפר, וזאת לאור הפגיעה הקשה, הבלתי סבירה והבלתי מידתית בזכויותיהם של תושבי שופה לחיי משפחה, חופש תנועה, חינוך, בריאות, קניין וחיים.
בתגובה טענה המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף, כיוון ש"החסימה הוקמה משיקולי ביטחון מובהקים", וכיוון שניתנה לתושבים חלופה – לעבור דרך מחסום אחר. בנוסף הודיעה המדינה, כי הצבא הסיר את החסימה השלישית, בדרך המובילה לכפר א-לבד, וכי "לעת הזו" אין כוונה לסגור את שער הברזל בכניסה לכפר.
ואולם, בראשית אוגוסט 2011, בעוד הצדדים ממתינים לדיון בעתירה, הסיר הצבא גם את שתי החסימות שהפרידו בין שני חלקי הכפר, ללא נימוק או הסבר, למשך חודש ימים. במהלך תקופה זו יכלו כל כלי הרכב, למעט משאיות, לעבור בין שני חלקי הכפר וממנו לטול-כרם, ללא בדיקות או מחסומים. משהוצבו החסימות מחדש, פנה המוקד לפרקליטות המדינה ושאל לפשר המהלך. הפרקליטות השיבה כי החסימה "הוסרה למשך חודש הרמדאן, והוחזרה על כנה בסיומו". עוד מסרה הפרקליטות כי "לצורך הסרת החסימה הוסת [כך במקור] כוח צה"ל מביצוע משימותיו השוטפות, לשם תגבור האבטחה בכביש".
נוכח זאת,
פנה המוקד לבית המשפט ביום 27.2.2012 וטען, כי העובדה שהצבא הסיר את החסימה למשך חודש שלם מוכיחה כי החסימה לא משרתת צרכי ביטחון אלא נובעת משיקולי כוח אדם וסדרי עדיפויות.
אולם, ביום 29.2.2012
מחקו שופטי בג"ץ את העתירה וקיבלו חלופה שהציעה המדינה, ולפיה תושבי הכפר יוכלו לעבור במכוניותיהם במחסום צבאי מאויש, המכונה 407, בדרכם לטול-כרם, בעוד החסימות שעל הכביש הישיר בין שופה לעזבת שופה לא תיפתחנה. על-פי חלופה זו, המעבר במחסום הצבאי המאויש אמור היה להתבצע על סמך רשימה של מורשי מעבר, שכללה את תושבי הכפר, ובנוסף – כְּפרודיה קפקאית על המציאות בשטחים – ארבעה רכבי מורים, רכב אחד של צוות רפואה ועשר מוניות רשומות. ככלל, אנשים שאינם רשומים כתושבי שופה לא נכללו ברשימת מורשי המעבר במחסום.
אמנם, בפסיקה זו היה כדי להקל במידת מה על חופש התנועה של תושבי שופה, אך גם הסדר כפוי זה לא נתן מענה מלא לצורכי התנועה שלהם, הותיר על כנן חסימות בין שני חלקי הכפר, והכשיר פגיעה בחופש התנועה של התושבים באמצעות הכפפת מימושו להסדר תנועה מסורבל ומוגבל בהיקפו. שופטי בג"ץ הכשירו אפוא בהחלטתם את המשך הפרת הזכויות של תושבי הכפר שופה, זכויות המופרות בשל אמתלות ביטחוניות שאפילו הצבא לא עומד מאחוריהן. המוקד מבקש להזכיר, כי החוק הבינלאומי קובע, כי הצבא הוא "נאמן" של השטחים הכבושים ואמור להסדיר את חיי התושבים ולדאוג לרווחתם. למרות זאת, משך שנים ממשיך הצבא לחסום את חופש התנועה של הפלסטינים בתוך הגדה המערבית ולהפר את זכויותיהם לחיים תקינים.
פסק הדין מעולם לא יושם, שכן זמן קצר לאחר פרסומו הסיר הצבא מיוזמתו את שתי החסימות שעל הכביש בין שני חלקי הכפר.
