על אף שישראל סיפחה את ירושלים המזרחית וכפתה על תושביה מעמד של תושבי קבע, היחס אל התושבים הללו הוא כאל מהגרים ומעמד התושבות ניתן על תנאי. כך למשל שולל משרד הפנים מתושבים את מעמדם אם התאזרחו במדינה אחרת או שהו בחו"ל למעלה משבע שנים ברציפות.
בשנת 1985 עברה פלסטינית ילידת ירושלים להתגורר בארצות הברית עם בעלה, פלסטיני תושב השטחים, ולדרישתו. בחמש השנים הראשונות שהו בארצות הברית מכח תעודת "גרין קארד" ונדרשו להוכיח לשלטונות האמריקאיים כי מרכז חייהם נמצא בארה"ב. לכן חששה האישה לבקר בירושלים משך תקופה זו. מצבה הנפשי היה קשה, היא לא עבדה, לא למדה וסבלה מבדידות גוברת והולכת.
בשנת 1991 קיבלו בני הזוג אזרחות אמריקאית, והוסרה הדרישה להוכחת מרכז חיים בארה"ב. בעקבות זאת חזרה האישה עם ילדיה לירושלים, אולם התקשתה לפרנס כאן את משפחתה ולכן שבה לארה"ב. בשנת 1996 החליטה לחזור לירושלים, עם ארבעת ילדיה וללא בעלה, והחמישה עברו לגור בבית הוריה בשועפאט. בשנת 2001 הצטרף הבעל למשפחתו בירושלים, אולם בסופו של דבר חזר לארה"ב, בני הזוג נפרדו והקשר איתו נותק לחלוטין. האישה נותרה בירושלים, עם חמשת ילדיה, ביניהם תינוק שנולד בינתיים בירושלים.
בשנת 2002 גילתה האישה שישראל שללה ממנה את מעמדה כתושבת ישראל משום שרכשה אזרחות זרה. מאז ניסתה להשיב את מעמדה ולהסדיר את מעמד הבן הצעיר, שנולד בירושלים.
ביום 3.9.2012 פנה המוקד להגנת הפרט למשרד הפנים, בבקשה להחזיר את תושבות האם ולהסדיר את מעמד הבן. הבקשה סורבה והמוקד הגיש ערר על ההחלטה. משרד הפנים דחה את הערר והמוקד הגיש השגה לוועדת ההשגה לזרים. המוקד ציין, כי החוק אמנם מאפשר לשלול תושבות במקרה של קבלת אזרחות במדינה אחרת, אולם בית המשפט קבע פעמים רבות כי כאשר המדובר בתושב ירושלים המזרחית המעוניין לחזור למולדתו ולא במהגר, "נטל השכנוע" המוטל על האיש לשם החזרת התושבות הוא קל ביותר. המוקד הבהיר, כי האישה הוכיחה מעבר לכל ספק שברצונה לחזור להתגורר בירושלים, שהרי היא מתגוררת בה ברציפות משנת 1996. יתר על כן, האישה הצהירה על נכונותה לוותר על אזרחותה האמריקאית.
ביום 27.5.2014, למעלה משנה וחצי לאחר שהוגשה הבקשה, הודיע משרד הפנים כי החליט לעיין בה מחדש וכי ההחלטה בעניין תינתן בתוך תשעים יום. משרד הפנים ביקש מוועדת ההשגה לזרים למחוק את השגת המוקד, וזו נמחקה מבלי שתינתן למוקד הזדמנות לקבול על כך – בין השאר משום שהבקשה למחיקה הוגשה ביום בו בוטלה ועדת ההשגה. לאחר שהתברר כי משרד הפנים אינו ממהר לקדם את עניינה של האישה, ואף לא עמד במסגרת הזמנים הנדיבה שנטל לעצמו, הגיש המוקד
ערר לבית הדין לעררים שהוקם בינתיים (שבין השאר החליף את ועדת ההשגה שבוטלה), וחזר על דרישתו להשיב את מעמד התושבות של האם ולהסדיר את מעמד הבן.
ב
הודעה לבית הדין לעררים מסר משרד הפנים, סוף סוף, כי האישה ובנה יקבלו מעמד ארעי בישראל למשך שנתיים, ולאחר מכן יוענק לשניים מעמד של קבע בישראל. עם זאת, הודיע משרד הפנים, כי על האם ובנה להחזיק בדרכונים בהם יוטבע אישור השהייה בישראל, וזאת למרות שהבן מעולם לא נרשם כאזרח אמריקאי ואין ברשותו דרכון. המוקד התנגד לדרישה חסרת הטעם לדרכון, הדגיש שמשרד הפנים הישראלי לא יכול לחייב אדם להירשם כאזרח במדינה כלשהי ועמד על כך שבית הדין לעררים יכריע בנושא.
ביום 19.11.2014
החליט בית הדין כי אין צורך של ממש בדרכון עבור הבן, כפי שדרש משרד הפנים. בנוסף, החליט בית הדין לחייב את משרד הפנים בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וציין שהיה על משרד הפנים להגיע לפתרון העניין כבר בשלב ההשגה שהגיש המוקד.
