בשנת 1999 עבר פלסטיני תושב רצועת עזה לגדה המערבית דרך "המעבר הבטוח". האיש קבע את חייו בטולכרם, שם עבד ואף הקים משפחה, אולם בשל
מדיניות ישראל – המנתקת בין חלקי השטחים הכבושים וההקפאה שהטילה ישראל על שינוי מען במרשם האוכלוסין מעזה לגדה – לא עלה בידו לשנות את כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין, באופן שישקף את המציאות. בשנת 2009 גורש האיש מביתו בגדה – אך ורק בשל כתובת מקום מגוריו, השגויה בכוונה תחילה של ישראל – לרצועה, שם הוא מתגורר מאז, הרחק מאשתו וילדיו.
ביוני 2012 נסעה אישתו, שלא יכלה עוד לסבול את הפירוד הממושך מבעלה, לירדן, עברה משם למצרים ונכנסה לרצועה דרך מעבר רפיח. היא שהתה עם בעלה משך מספר חודשים ושבה לביתה שבגדה על מנת ללדת את ילדם השלישי. בתחילת שנת 2014, כשהתברר כי התינוק שנולד סובל ממחלה גנטית מסכנת חיים, פנה האיש לצבא – באמצעות המוקד להגנת הפרט – וביקש כי יוּתר לו לבקר את בנו, אולי בפעם היחידה בחייו. הבקשה נדחתה מ"טעמים ביטחוניים", וכך גם עתירה שהגיש המוקד בשמו של האיש.
ביום 29.10.2014, לאחר שחלה החמרה במצבו של התינוק,
פנה המוקד לצבא פעם נוספת, בדרישה לאפשר לאיש לעבור מהרצועה לגדה לצורך ביקור הבן. חרף הנסיבות הקשות, התעלם הצבא מהפנייה משך שבועות ארוכים. בבירורים טלפוניים שערך המוקד מול נציגי הצבא, השיבו האחרונים כי העניין "נמצא בטיפול".
ביום 15.12.2014 נפטר התינוק בבית החולים בטולכרם, מבלי שאביו זכה לפגשו. בו ביום
עתר המוקד בדחיפות לבג"ץ, להורות לצבא להתיר את מעברו של האיש לגדה, על מנת שיוכל להשתתף בהלווית בנו המנוח ולראותו, בפעם הראשונה והאחרונה.
במהלך
הדיון בעתירה, ביום 16.12.2014, הדגיש המוקד כי האיש מוכן למלא אחר כל תנאי שיושת עליו, ובלבד שיוכל להיפרד מבנו המת. הצבא, מצידו, התנגד בכל תוקף למעבר משיקולי ביטחון, והוסיף, כי אם יוּתר לאיש להיכנס לגדה, קשה יהיה להבטיח את חזרתו לרצועה עם תום הביקור.
בית המשפט – כתמיד – קיבל את עמדת הצבא במלואה ו
דחה את העתירה. יחד עם זאת, ציינו השופטים בפסק הדין, כי "היה ואשתו של העותר... תגיש בקשה לבקרו ברצועת עזה בצירוף ילדי הזוג, הרי הבקשה תיבחן על פי הכללים ומתוך גישה חיובית".
