ביום 31.12.2014 הגיש פלסטיני מהגדה המערבית בקשה לבקר – עם אשתו ובנו – את אחיו, תושב רצועת עזה, שעבר שבועיים קודם לכן ניתוח לב פתוח והשתלת עורקים ראשיים. הפנייה לא זכתה למענה והמוקד להגנת הפרט, שהחל לטפל בנושא, העביר פנייה נוספת אל הצבא.
ביום 22.1.2015, לאחר שכל הפניות לא נענו,
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה להורות לצבא לאשר את בקשתו של האיש. המוקד טען, כי אי מענה לפניות מנוגד מחד לחובת הצבא להשיב במהירות לפניות ומאידך להבטיח את חייהם התקינים של התושבים בשטח הכבוש שאותו הוא מנהל. בנוסף טען המוקד, כי סירוב לבקשתו של האיש לבקר בעזה את אחיו, יפגע באופן קשה בזכותו לחיי משפחה ובחופש התנועה שלו. עוד הזכיר המוקד כי ישראל וצבאה הכירו בכך שעזה והגדה המערבית מהוות יחידה טריטוריאלית אחת.
ביום 4.2.2015 הגישה המדינה את
תגובתה לבג"ץ וטענה, כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו לאישור ביקור בעזה, שכן אין הוכחה שהניתוח אותו עבר האח מעמיד אותו בסכנת חיים. עוד הדגישה המדינה, כי על פי נהלי הצבא יש לאשר ביקורים בעזה רק במקרים הומניטאריים וחריגים, דרישה שלא מתקיימת במקרה זה. כדי לתמוך בעמדת הצבא, הצביעה המדינה על כך שהבקשה לכניסה לרצועה הוגשה רק כשבועיים לאחר מועד הניתוח, דבר המוכיח, לשיטתה, שמצבו הרפואי של האח אינו קשה כפי שהוצג בעתירת המוקד.
ב
דיון בג"ץ ביום 25.2.2015 הביע בית המשפט תמיהה על הפרשנות הצרה שמפרשת המדינה את נהליה וציין כי ניתן לומר שחייו של אדם שעבר ניתוח לב פתוח בהחלט נמצאים בסכנה. לאחר שבית המשפט המליץ לצבא לשוב בו מהחלטתו, הודיעה המדינה כי הביקור אצל האח החולה בעזה מאושר, לאיש ולבנו, אך לא לאשתו, שאינה קרובה מדרגה ראשונה של האח החולה. בית המשפט נתן תוקף של
פסק דין לסיכום בין הצדדים ומחק את העתירה, לבקשת המוקד.
