פלסטינית מהגדה המערבית התחתנה בשנת 2012 עם גבר מרצועת עזה. בשל מדיניות הבידול הישראלית, המונעת כמעט לחלוטין העתקת מקום מגורים של פלסטינים מרצועת עזה לגדה ולא מכירה בנישואין כסיבה לאישור מעבר כזה, נאלצה הצעירה לעבור להתגורר ברצועת עזה עם בעלה.
ביום 27.10.2014 הגישה הצעירה, לראשונה, בקשה לביקור בגדה, עם בעלה ובתה, כדי לבקר את אמה, שאושפזה מספר פעמים במצב קשה בבית חולים בשכם. לאחר שבקשות חוזרות ונשנות של המוקד להגנת הפרט בעניינה נותרו ללא מענה, הודיע הצבא כי הוחלט לאשר את מעברן של האם ובתה לגדה, אולם לא את מעברן חזרה לעזה. הצבא טען, כי האשה נכנסה בעבר לעזה דרך מעבר רפיח ולכן לא יאושר מראש מעברה חזרה לעזה. לשיטת הצבא, כאשר תגיע האשה לגדה, תוכל לפנות אז בבקשה נוספת, למעבר לעזה. יש לציין כי גם הבקשות למעבר לעזה נתקלות בחומה בירוקרטית ובקריטריונים צרים ומחמירים, כך שאין כל ודאות שבקשה כזו שתגיש האשה אכן תאושר. מעברו של הבעל לא אושר כלל.
ביום 17.2.2015
עתר המוקד לבג"ץ, ודרש להורות לצבא לאשר את יציאתה של האשה מעזה לגדה, עם בעלה ובתה, ואת חזרתה לאחר הביקור לעזה. המוקד הדגיש, כי ההחלטה לאשר רק את היציאה לגדה מהווה שינוי של ממש במדיניות הצבא. עד כה, במקרים שעמדו בקריטריונים ההומניטאריים הנוקשים המפורטים בנהליו, הוציא הצבא מראש אישורים למעבר לביקור בגדה וגם לחזרה לעזה. המוקד הסביר, כי ללא הבטחה מפורשת שתוכל לחזור לביתה, לא תצא האשה לביקור בגדה וטען שמדובר בהחלטה שרירותית ובלתי סבירה, הפוגעת בזכות לחיי משפחה ובזכות לחופש תנועה. המוקד חזר על עמדתו העקרונית, לפיה עזה והגדה מהוות יחידה טריטוריאלית אחת.
