ביולי 2011 נכנס לתוקפו "חוק החרם", המאפשר לתבוע פיצויים ממי שקורא לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על מדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה, או על "איזור הנמצא בשליטתה".
ביום 12.3.2012
עתר המוקד להגנת הפרט, עם שורה של ארגוני חברה אזרחית, לבג"ץ, להורות למדינה לבטל את החוק. הארגונים טענו, כי החוק מטיל סנקציות בגין התבטאויות פוליטיות לגיטימיות ופוגע בדיון הציבורי, דווקא בנושאים הבוערים והשנויים ביותר במחלוקת. בכך הוא פוגע בזכויות החוקתיות לחופש ביטוי ולכבוד. יתר על כן, הגבלת חופש הביטוי בהתאם להשקפה פוליטית מביאה, הלכה למעשה, לפגיעה בזכות החוקתית לשוויון. העותרים הוסיפו, כי הסנקציות החריפות שהחוק קובע מרתיעות מראש את מי שיבקשו להביע עמדה פוליטית באמצעות קריאה לחרם, ועל כן, פגיעתו של החוק קיימת עוד בטרם הוגשה תביעה על פיו.
ביום 15.4.2015
דחה בג"ץ את עתירת הארגונים ובחר להשאיר את החוק על כנו, למעט סעיף אחד, המאפשר תביעת פיצויים ללא הוכחת נזק, אשר בוטל. בית המשפט אישר, כי קריאה לחרם היא עוולה נזיקית וחיזק בהחלטתו את הזהות שיוצר החוק בין מדינת ישראל לשטחים הכבושים. בית המשפט פסק, כי למרות שהחוק פוגע בחופש הביטוי, מדובר בפגיעה מידתית לשם תכלית ראויה, ואף גרס, כי במקרים מסוימים יש בקריאה לחרם משום "טרור פוליטי".
