ביום 16.2.2015
השיב הצבא על השגה שהגיש המוקד להגנת הפרט, כנגד ההחלטה להרחיק תושב ירושלים המזרחית מעירו למשך שישה חודשים. בתשובה מסר הצבא, כי החליט לשנות את היקף צו ההרחקה ו
להתיר לאיש להימצא בביתו שבירושלים המזרחית, או בכביש מסוים – שסומן במפה שצורפה לתשובה – המוביל אל המחסום דרכו יוכל האיש לצאת מהעיר ולהיכנס אליה. הצבא הסביר, כי ההחלטה לצמצם את היקף הצו התקבלה על רקע מצבו הרפואי הקשה של בנו של המורחק. הצבא דחה את שאר טענות המוקד כנגד הצו. לעומת הצו במתכונתו המקורית, מדובר בשיפור של ממש בחייו של האיש. למרות זאת, ההגבלה שהטיל הצבא על חופש התנועה של תושב ירושלים המזרחית, להימצא בביתו או בכביש המוביל ליציאה מהעיר, וזאת מבלי שנשפט, היא מעשה פסול ומקומם.
ביום 11.3.2015
עתר המוקד לבג"ץ וביקש להורות לצבא לבטל את הצו, גם בנוסחו המתוקן. המוקד טען, כי למרות צמצום תחולתו, הצו פוגע קשות בזכותו של האיש לחופש תנועה ולפרנסה, ומונע ממנו להתלוות לבנו לטיפולים רפואיים. עוד טען המוקד, כי זכות השימוע של האיש לא כובדה, שכן השימוע נערך לאחר שהצו כבר נכנס לתוקפו; כי מדובר בצו סתוּם, שלא צורפו לו הראיות או המידע שלאורם הוּצא; וכן שמשך תוקפו והיקף השטח שהוא מגדיר אינם מידתיים. המוקד ציין, למען הגילוי הנאות, שלאחר הוצאת הצו במתכונתו המקורית, ובניגוד לאיסור הנקוב בו, נתפס האיש בירושלים עת שביקר את בנו החולה.
ב
תגובתה לעתירה מיום 29.3.2015, טענה המדינה כי ההחלטה על הוצאת הצו היתה מידתית, כמו גם היקפו ומשך תוקפו. עוד טענה המדינה, כי במקרה הנדון היתה הצדקה ביטחונית לעריכת השימוע רק אחרי שהצו נכנס לתוקף, וכי די בראיות המצומצמות שנחשפו בפני האיש.
