ביום 29.10.2015 נערך
דיון בבג"ץ, בעתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט כנגד צווי הריסה שהוציא הצבא לשישה בתים – בתי משפחותיהם של פלסטינים החשודים בביצוע או שביצעו פיגועים. בעקבות הדיון, הורה בית המשפט למדינה להגיש הודעה משלימה מטעמה, בעניין הבתים מושא העתירות, אשר תכלול גם פירוט והנמקה בנוגע לצווי הריסה שהעתירות שהוגשו כנגדם מאז 2013 נדחו על ידי בג"ץ, אולם המדינה לא ביצעה אותם בסמוך למתן פסק הדין.
ב
הודעה, שהוגשה ביום 2.11.2015, ציינה המדינה כי לגבי כל אחת מיחידות המגורים המיועדות להריסה נערכה בחינה של חלופות לביצוע צו ההריסה במתכונתו הנוכחית, כגון אטימה או הריסה חלקית, אולם בחינה זו העלתה כי בכל אחד מהמקרים יש לנקוט בדרך של הריסה מלאה. זאת, לטענת המדינה, "בשל מכלול הנסיבות הצריכות לעניין, ובכלל זאת, טעמים הנדסיים, אופרטיביים ומבצעיים, וכן שיקולי הרתעה".
בהתייחסה לסוגיית הפיצויים לדיירים או לבעלים של דירות המצויות בסמוך לדירה/בית המיועדים להריסה, באם אלו יינזקו כתוצאה מן ההריסה, ציינה המדינה כי תסכים
"לפנים משורת הדין לתקן את המבנה או לפצות את בעלי המבנה בגין הנזק הישיר שיגרם למבנה, הכל בכפוף לחוות דעת שמאי מטעמה" (ההדגשה הוּספה). עם זאת, הציבה המדינה כמה תנאים למתן פיצוי, ביניהם התנאי כי "הליקוי בפעולה לא נבע מהפרעות, מהומות וכל פעולת התנגדות אחרת שהכח נתקל בה בשטח". תנאי נוסף הוא כי המדינה תפצה בעלי מבנים שניזוקו כתוצאה מן ההריסה, ובלבד שלא קיבלו פיצוי כלשהו מן הרשות הפלסטינית או מכל גוף אחר. תנאי שלישי שהציבה המדינה קובע, כי "הפיצוי יינתן בכפוף להוראות סעיף 5ב לחוק הנזיקים האזרחיים" – לפי סעיף זה, אין המדינה אחראית לנזק שנגרם, בין היתר, למי שהוא "פעיל או חבר בארגון מחבלים".
עוד עלה מהודעת המדינה, כי ב-50% מן ההריסות העונשיות שהוצאו לפועל בשנים 2015-2014, נקטה המדינה שיהוי משמעותי בין מועד פסק הדין המאשר את הריסת הבית לבין ביצוע ההריסה. ואולם, חרף בקשתו המפורשת של בית המשפט, לא פירטה המדינה את הסיבות לעיתוי של ביצוע ההריסות, אלא הסתפקה באמירה כללית, לפיה עיתוי הביצוע של צווי הריסה "מושפע משיקולים מדיניים וביטחוניים... כאשר מטבע הדברים אינו דומה הצורך ההרתעתי במימוש הצו בתקופה שבה פיגוע רודף פיגוע, לבין הצורך במימוש הצו בתקופה של שקט יחסי".
ביום 5.11.2015 הגיש המוקד
שש תגובות להודעה זו של המדינה – בשם המשפחות, השכנים ובעלי הבתים.
בתגובות הדגיש המוקד, כי המדינה התעלמה באופן מכוון מדרישת בית המשפט לבחון "בנפש חפצה" חלופות שפגיעתן בעותרים פחותה, ובחרה שלא לפרט – לגבי כל יחידת מגורים בנפרד – מדוע לא ניתן מבחינה הנדסית להסתפק באטימתה. המוקד טען, כי הכריכה בין שיקולים הנדסיים לשיקולים מבצעיים ושיקולי הרתעה בהקשר זה, נועדה להסיט את הדיון ולמנוע מבית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת המדינה.
המוקד הזכיר, כי המדינה מעולם לא הציגה מחקר אמפירי בדבר האפקטיביות הנטענת של הריסת בתים כאמצעי הרתעה (למרות ששופטי בג"ץ עמדו לאחרונה על החשיבות שבעריכת מחקר מעין זה), ואף צירף לאחת התגובות
מאמר דעה אינטרנטי של שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר ואלוף בדימוס, אשר מעלה סימני שאלה ברורים בנושא זה. בד בבד הטעים המוקד, כי השיהוי בו נוקטת המדינה בביצוע צווי הריסה שאושרו בבית המשפט, מחזק את הטענה שפעולת ההריסה לא נועדה אלא לשם סיפוק יצר הנקם של הציבור בעתות פיגועים, ואין כל קשר בינה לבין מעשיו הקונקרטיים של פלוני המואשם בביצוע עבירה.
עוד טען המוקד, כי התנאים שהציבה המדינה לעניין הפיצויים מרוקנים מכל תוכן את הסכמתה לפצות את השכנים במקרה של נזקים נלווים, ואין כל הבדל מעשי בין התנאים הללו לבין טענת הגנה של "פעולה מלחמתית". יתרה מכך, אין לקבל את טענת המדינה, לפיה ככל שיינתן פיצוי כלשהו, יהא הדבר "לפנים משורת הדין", כאילו מדובר במעשה של חסד.
לאור כל אלה, ביקש המוקד מבית המשפט להוציא צו מוחלט, לפיו תימנע המדינה מהריסת הבתים נשוא העתירות ולחלופין, לחייב את המדינה לפצות את השכנים בגין מלוא הנזקים שייגרמו לדירותיהם כתוצאה מן ההריסה, ללא התניה.
