ביום 10.2.2016
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ כנגד צו הריסה עונשית, שהוּצא לבית מגורים בקראוות בני חסן שבנפת סלפית. בבית מתגוררים הוריו ואחַיו של סטודנט החשוד במעורבות בפיגוע ביום 3.10.2015 בעיר העתיקה בירושלים. המוקד טען בתוקף, כי ההחלטה להרוס את הבית חרף אי מעורבותה של המשפחה באירוע, ולמרות שהצעיר מתגורר מזה שלוש שנים במעונות הסטודנטים באבו דיס – ולא בבית הוריו – אינה מידתית ובהכרח מהווה פגיעה קשה בחפים מפשע.
ביום 31.3.2016 ניתן בבג"ץ, ברוב דעות,
פסק דין המורה על ביטול צו ההריסה; השופטים מזוז וברון קיבלו את עתירת המוקד בניגוד לדעתה של הנשיאה נאור.
השופט מזוז מצא, כי אין למדינה סמכות להפעיל במקרה זה את תקנה 119, מכוחה מורה המפקד הצבאי על הריסת בתים, שכן לא ניתן לראות בצעיר תושב הבית: "אדם בוגר העוזב את בית הוריו ומתגורר בדירה משלו, גם אם היא דירה שכורה או דירת סטודנטים, אין לראותו כמי
שנעדר זמנית מבית הוריו על מנת לשוב, וממילא אין לראותו עוד כ"תושב" של בית הוריו". השופט הוסיף וקבע, כי גם לו ניתן היה לראות בצעיר "תושב" הבית, הרי שגם במישור שיקול הדעת ההחלטה להרוס את הבית אינה עומדת במבחן הסבירות והמידתיות, נוכח אי מעורבותה של המשפחה והיעדר קשר בין הבית המיועד להריסה לפיגוע.
השופטת ברון התנגדה גם היא להריסה, אולם בשונה מעמדתו של השופט מזוז, מצאה כי מתקיימת זיקת מגורים בין הצעיר לבית הוריו, אם כי "זיקה מוחלשת". הזיקה המוחלשת מעידה על כך שאין לייחס לבני המשפחה אפילו ידיעה קונסטרוקטיבית ("עצימת עיניים") על המעשים המתוכננים. לאור זאת קבעה השופטת, כי ההחלטה להרוס את הבית אינה מידתית ויש לבטל את צו ההריסה. השופטת ברון הדגישה עוד, כי אבן בוחן חשובה למידתיות, בהחלטה להפעיל את תקנה 119, היא מידת מעורבותה של המשפחה, בעוד שלחומרת מעשיו של המפגע, כמו גם ל"כוח ההרתעתי" המיוחס לתקנה, יש לתת פחות משקל. בהתייחסה לסוגיית ההרתעה אמרה השופטת, כי "יש יסוד לסברה כי
להריסת בתים כוח הרתעתי נקודתי בלבד", וכי עמימותו של כוח הרתעתי זה צריכה להוות "
שיקול משמעותי בבואו של בית המשפט לבחון את
מידתיות השימוש של המפקד הצבאי באמצעי זה" (ההדגשה במקור).
הנשיאה נאור דחתה את העתירה, בקבעה כי ביקורי הצעיר מעת לעת בבית הוריו מקימים זיקה בינו לבין הבית, המספיקה לשם הפעלת תקנה 119. הנשיאה הדגישה כי "הכוח ההרתעתי הגלום בתקנה זו, שעשוי להציל חיי אדם ולמנוע פגיעות בגוף ונפש, הוא העומד בבסיס המסקנה כי לעיתים אין מנוס אלא לעשות בה שימוש". הנשיאה נאור חזרה על ההלכה הנוהגת, לפיה אין די בהיעדר מעורבותה של המשפחה כדי למנוע את הפעלת הסמכות.
