חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע, כי כל תושב ישראלי זכאי לשירותי בריאות, ואולם בפועל, ילדים רבים בירושלים המזרחית אינם נהנים מזכות זו. שירותי הבריאות ניתנים על בסיס רישום במרשם האוכלוסין הישראלי, אלא שילדים שרק אחד מהוריהם רשום במרשם אינם זכאים לקבל מספר זהות עם היוולדם, בניגוד לכל תינוק אחר, והליך רישומם במרשם אורך שנים וכרוך בבירוקרטיה וסחבת. מזה שנים
מנהל המוקד להגנת הפרט מאבק, כדי שהמדינה תכיר בזכותם של ילדים אלו ליהנות מביטוח בריאות ממלכתי למן הלידה ועד לבגרות – וזאת מבלי שמימוש זכותם יוּתנה ברישומם במרשם האוכלוסין.
ביום 2.7.2013
הגיש המוקד ערעור על
החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, החלטה שהתנתה את הזכאות לביטוח בריאות ממלכתי ברישומו של הילד (שרק אחד מהוריו הוא תושב) במרשם האוכלוסין שמנהל משרד הפנים. בפני בית הדין עמדו להכרעה 22 תביעות, בעניינם של ילדים מהם נשללה הזכאות לביטוח בריאות – רובם בגילאי שנה עד תשע. בערעור טען המוקד, כי
הזכאות לביטוח בריאות מקורה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד-1994 – ולא בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין ב
בג"ץ 2100/99, בעקבותיו החל המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) לבטח ילדים חסרי מספר זהות בתקופה שמהלידה עד גיל שנה וחצי. בתחילת 2012 החליט המל"ל להאריך את תקופה הביטוח עד גיל שנתיים וחצי. החלטה זו נועדה לאפשר למשפחה את הזמן הנדרש כדי להוכיח "מרכז חיים" של שנתיים בישראל, פרק זמן המהווה גם תנאי סף לרישום במרשם האוכלוסין של ילד להורה תושב ישראל.
בעוד המוקד עומד על
מקור הזכות לביטוח רפואי לאותם ילדים, התמקד בית הדין הארצי לעבודה, שדן בערעור, דווקא בשאלת
מקור הסמכות בקביעת תושבוּת לענייני ביטוח בריאות ממלכתי. בית הדין קבע, כי במקרה של מי שאינו רשום במרשם האוכלוסין, משרד הפנים (ולא המל"ל) הוא המוסמך לקבוע בשאלת התושבוּת והזכאות לביטוח בריאות. החלטה זו משעבדת, למעשה, את זכאות הילד לזכויות סוציאליות (המצויה באחריות מל"ל) לאישור מעמד התושבות של הילד (באחריות משה"פ) – זאת על אף שמדובר בסוגיות נפרדות ולמרות שתושבוּת לעניין חוק הביטוח הלאומי איננה זהה לתושבוּת אצל משרד הפנים.
המוקד הוסיף כי עמדת המל"ל, הדורשת להתנות את הזכאות לביטוח בריאות ברישום הילד במרשם האוכלוסין, נובעת משיקולים זרים ופסולים ונוגדת את עקרונות החוק ואת הצדק הטבעי; עמדה זו מציבה מכשול רציני בפני ההורה-התושב, המבקש לדאוג לבריאות ילדיו ולרווחתם. זאת ועוד. מדיניות המל"ל מפירה את התחייבותה הבינלאומית של ישראל לפי האמנה לזכויות הילד.
בתגובתה לערעור טענה המדינה, כי זכאות לביטוח בריאות לילדים (עד גיל שנתיים וחצי בלבד) להורה-תושב "אינה מכוח החוק, אלא מכוח הסכמתו של המשיב במסגרת הליך בבג"ץ", וכי המדינה ממשיכה לפעול לפי הסכמה זו "
לפנים משורת הדין". ילדים אלה אינם תושבים, התעקשה המדינה, ולכן "אינם זכאים לביטוח בריאות".
ב
דיון שהתקיים ביום 22.9.2014 הקשה בית הדין על המדינה וביקש לדעת "
מדוע יהיה מצבם של ילדים של מי שלהוריהם אין זיקה לארץ, למשל ילדי עובדים זרים... טוב יותר, ויהיו זכאים לשירותי בריאות מסוימים שלהם לא זכאים ילדים שאחד מהוריהם רשום במרשם האוכלוסין בארץ, במשך תקופת הבירור?". בעוד שילדיהם של עובדים זרים מקבלים שירותי בריאות במסגרת הסדר ביטוח חליפי, הרי ילדיו הפלסטינים של תושב המדינה אינם נכללים בהסדר, שלא נועד, לשיטת המדינה, לתת מענה ל"ילדים חסרי מעמד בתקופת ביניים". בית הדין המליץ למדינה לכלול בהסדר זה גם ילדים פלסטינים להורה-תושב, "שהחלו בהסדרת מעמדם מול מרשם האוכלוסין ומעמדם טרם הוסדר".
חשוב לציין, כי הפיתרון שהציע בית הדין, כרוך במימון ביטוח נוסף שעל ההורה תושב המדינה לשלם עבור ילדו הלא-רשום – זאת בנוסף לדמי הביטוח שהוא משלם עבור עצמו ועבור ילדיו הרשומים. לא זו אף זו. חרף השיפור בפועל – בטווח הקצר – שעשויה פשרה זו להביא עימה, הרי שמבחינה עקרונית מדובר בפיתרון בעייתי, במסגרתו נוהגת המדינה בילדים פלסטינים בעלי זיקה ממשית לישראל כבילדי זרים, ופוגעת בזכויותיהם בטווח הארוך.
ביום 4.11.2015 דחתה המדינה את המלצת בית הדין והודיעה, כי "אין כל הצדקה לחריגה מהמדיניות שננקטה בנושא וכי יש להשאיר את המצב הקיים כיום על כנו, בכל הנוגע לזכאות לביטוח בריאות עבור קטינים שאחד מהוריהם תושב ישראל, המצויים במהלכו של הליך לקבלת מעמד של תושבות".
הערעור עדיין תלוי ועומד.
