פלסטינית, תושבת הגדה המערבית, חיה שנים רבות בירושלים המזרחית עם בעלה, תושב ישראל, ושלושת ילדיהם, מכוח היתרי שהייה שניתנו בידה במסגרת הליך לאיחוד משפחות. לאחר מותו הפתאומי של אבי המשפחה בשנת 2008, נותרה האישה חסרת מעמד בישראל וחשופה בכל עת למעצר וגירוש.
בתחילת דצמבר 2014 נתפסה האישה על ידי המשטרה ונמסר לה, כי עליה לעזוב את ישראל או להסדיר את שהותה כאן. ביום 24.12.2014
הגיש המוקד להגנת הפרט בקשה לוועדה ההומניטארית, ליתן לאישה מעמד בישראל. המוקד הדגיש, כי לאחר פטירת אבי המשפחה, הפכו חיי האישה למסובכים, ללא מקור פרנסה (אין בידה היתר עבודה), בפחד מתמיד מגירוש והפרדתה משלושת ילדיה, כשהיא תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של משפחת הבעל המנוח בטיפול בענייני ילדיה היתומים מול הרשויות.
חרף הנסיבות הקשות גררה הוועדה רגליה ומשך שנה לא נתנה החלטתה בעניינה של האישה. בעקבות זאת עתר המוקד לבג"ץ ביום 12.11.2015, להורות למשרד הפנים להסדיר את מעמדה של האישה בישראל. המוקד מחה על התנהלותה של הוועדה ההומניטארית, החורגת באופן בלתי סביר ממסגרת הזמנים הקבועה למתן מענה.
לאחר גרירת רגליים נוספת, הפעם של פרקליטות המדינה,
הודיעה המדינה ביום 7.7.2016 כי שר הפנים החליט, בהמלצת הוועדה ההומניטארית, לתת לאישה היתרי שהייה בישראל.
בעקבות זאת הסכים המוקד למחוק את העתירה, אך ביקש מבית המשפט לחייב את המדינה לשאת בהוצאות, נוכח גרירת הרגליים הבלתי נסבלת בטיפול בבקשה – לפני ואף אחרי הגשת העתירה.
ביום 8.3.2017
פסק בג"ץ הוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת המוקד: "לא ניתן להתעלם מכך שהעיכובים בעבודת הוועדה ההומניטרית מאלצים רבים מהפונים אליה להגיש עתירות דוגמת העתירה דנן אשר ניתן היה לייתרן" ... "התנהלותם הדיונית של המשיבים במסגרת העתירה דנן מצדיקה כשלעצמה פסיקת הוצאות לטובת העותרים".
זאת ועוד. בית המשפט קבע, כי בהתאם להסכמות קודמות עם משרד הפנים, מוטל עליו לתת קדימות בטיפול בבקשות "שעל פניהן מגלות עילה למתן מעמד מטעמים הומניטריים", וכי "הסכמות אלה ראויות הן ויש לקוות כי המשיבים יפעלו על פיהן בעתיד ויעגנו אותן בנהלים".
