משך שנים מסרב משרד הפנים להסדיר את מעמדם בישראל של שלושה אחים, שנולדו בירושלים המזרחית לאב תושב ישראל ואם תושבת השטחים הכבושים, וחיים בה מילדות. במענה לבקשה לרישום ילדים, שהוגשה עבור השלושה בשנת 2011, בהיותם מעל גיל 14, סירב משרד הפנים לתת להם מעמד בישראל והגדיר אותם כתושבי השטחים הכבושים, בשל תקופה בה התגוררו כילדים באבו דיס הסמוכה לירושלים, אך המצויה בשטח הגדה המערבית. מאחר שהילדים אינם רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ולכן אין המפקד הצבאי רשאי להנפיק להם היתר שהייה בישראל, מצא משרד הפנים "פיתרון": הוא נתן לילדים אשרת תייר (עם רישיון עבודה) מסוג ב/1, שאינה מקנה זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי. כמו היו זרים בביתם, מולדת אביהם, נגזר עליהם לחיות כאן ללא מעמד או זכויות וללא מוצא נראה לעין, לאור המניעה הגורפת, הקבועה בחוק, על מתן מעמד בישראל לתושבי השטחים הכבושים.
ערר שהוגש למשרד הפנים נגד החלטה זו נדחה. ערר נוסף שהגיש המוקד להגנת הפרט, לבית הדין לעררים, נדחה אף הוא. ב
פסק דין מיום 25.10.2015 גיבה בית הדין לחלוטין את עמדת משרד הפנים.
בעקבות זאת,
ערער המוקד על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 8.8.2016, ודרש לבטל את הקביעה, לפיה שלושת הצעירים הם תושבי השטחים, ולהורות למשרד הפנים לתת להם מעמד בישראל. המוקד הדגיש כי חרף שלל זיקותיהם של השלושה עוד מילדות לירושלים וישראל, משך שנים ארוכות, הם חסרי מעמד בעולם, נטולי חופש תנועה ומשוללי חירויות בסיסיות.
ביום 9.1.2017
הפך בית המשפט המחוזי את פסיקת בית הדין לעררים וקבע, כי אין לראות בשלושת הצעירים משום תושבי השטחים הכבושים וכי יש לתת להם מעמד בישראל, בהיותם ילדיו של תושב ישראל, בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית או פלילית.
בית המשפט קיבל את טענת המוקד, כי מרכז חייהם של הצעירים הוא בישראל ומרבית זיקותיהם מזה שנים הן במובהק לירושלים המזרחית, וקבע כי בשש השנים שקדמו להגשת הבקשה לרישום ילדים לא קיימה המשפחה זיקה לשטחים ומרכז חייה הוא בירושלים. "בנסיבות אלה", פסק בית המשפט, "בנקודת הזמן הרלוונטית אין לראות עוד במערערים כתושבי אזור, במובן חוק הוראת השעה". על כך נוסף השיקול כי החלטת משרד הפנים עלולה להותיר את שלושת הצעירים חסרי מעמד בעולם, על כל המשתמע מכך. בית המשפט הדגיש, כי חובת המשיב לפרש וליישם את החוק בצמצום חלה גם על סעיף ההגדרות לחוק, באשר למי ייחשב כ"תושב השטחים הכבושים".
לאור כל זאת פסק בית המשפט, כי "במקרה הנוכחי עולה כי נפלה טעות כאמור ביישום הדין, המחייבת התערבות כאמור בהחלטות משרד הפנים ובפסק דינו של בית הדין לעררים".
