ישראל נוקטת מדיניות, שתכליתה לבודד את רצועת עזה ולנתקה באופן מוחלט מהגדה המערבית. במסגרת מדיניות זו, מטילה ישראל הגבלות קשות על חופש התנועה מהרצועה ואליה, תוך שהיא קורעת משפחות ומפרידה בין בני זוג ובין הורים לילדיהם. תנועתם של פלסטינים בין הגדה לרצועה צומצמה בהיקף דרסטי והיתרי ביקור ניתנים אך ורק במקרים "הומניטאריים חריגים", העומדים בקריטריונים נוקשים וצרים מאד. מדיניות זו של ישראל היא חד-כיוונית: הצבא מאשר לפלסטינים להעתיק את מקום מגוריהם מן הגדה לעזה, ורק לאחר שהמבקש לעבור מתחייב ל"השתקעות" מלאה ברצועה, ללא כוונה לשוב לגדה. בקשות להעתקת מקום המגורים מעזה לגדה, לעומת זאת, נדחות על הסף.
כך גם במקרהו של תושב הגדה המערבית, שהתגורר עם אשתו ושני ילדיהם ברצועת עזה. לאחר פטירתה של אם המשפחה גידל האב את ילדיו, אך בעקבות המצב הכלכלי הקשה השורר ברצועת עזה, נאלץ האב בשלב מסוים לעבור לגדה כדי לפרנס את משפחתו. הילדים נותרו בעזה בטיפולה של סבתם. לאחר שהתבסס כלכלית, ביקש האב להתאחד עם ילדיו, ילידי רצועת עזה, ולהביאם אליו לגדה.
ביום 29.9.2014 פנה המוקד להגנת הפרט לצבא, בבקשה להתיר את מעברם של הילדים לגדה. הבקשה סורבה, בטענה כי היא אינה עומדת בקריטריונים.
בעקבות זאת
עתר המוקד לבג"ץ ביום 21.5.2015, בטענה כי החלטת הצבא פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותם של הילדים ואביהם לחיי משפחה, ומותירה אותם ללא אם וללא אב.
בהודעתה מיום 1.11.2015 טענה המדינה, כי הבקשה הוגשה שלא בהתאם לנהלים, ובעצם הוּבנה שלא כהלכה – הצבא "הניח" כי הבקשה נועדה לאפשר ביקור הילדים בגדה, אך לא להשתקעות בה. המדינה הודיעה, כי אם ברצון האב שילדיו יעברו להתגורר עמו בגדה, עליו להגיש בקשה חדשה, אשר תידון בהקדם.
ביום 6.12.2015
פסק בג"ץ, כי בקשה להשתקעות הילדים בגדה תועבר לצבא על פי הנהלים והחלטה תינתן בתוך חודש ימים מקבלתה, ומחק את העתירה.
בפברואר 2016 עברו הילדים לגדה והתאחדו עם אביהם.
