מזה כשנתיים, ממאן משרד הפנים לבחון את בקשתה של תושבת ירושלים המזרחית לרשום את שני ילדיה כתושבים במרשם האוכלוסין הישראלי, ובכך להקנות להם מעמד וזכויות במדינה. את הבקשה לרישום הילדים, בצירוף המסמכים הנדרשים להוכחת "מרכז חיים" בירושלים, הגישה האישה ביום 1.9.2016, לאחר ששבה להתגורר בעיר בעקבות גירושיה מתושב הגדה המערבית. ביום 5.2.2018, משחלפו 16 חודשים בלא מענה לבקשה, הגיש המוקד להגנת הפרט ערר לבית הדין לעררים בשם האישה, בו דרש כי משרד הפנים יכריע בעניינה לאלתר. בית הדין קבע, כי על משרד הפנים למסור את החלטתו בבקשה עד ליום 23.4.2018, אך זה האחרון המשיך לגרור רגליים, תוך שהוא מתעלם מהוראות בית הדין.
ביום 3.7.2018, בחלוף כחצי שנה מיום הגשת הערר, הגיש המוקד
בקשה לבית הדין, במסגרתה מחה על התנהלותו השערורייתית של משרד הפנים ודרש להשית עליו הוצאות, "שאם לא כן אין לדבר סוף". למחרת היום,
הודיע בית הדין על החלטתו לקנוס את משרד הפנים בסכום של 200₪ עבור כל שבוע של עיכוב בהחלטה, החל מיום 23.4.2018 – המועד בו התחייב משרד הפנים להכריע בבקשת האישה. בית הדין הביע ביקורת נוקבת על התנהלותו של משרד הפנים, בציינו כי "מתגלה לעין לאחרונה מעין מדיניות "שב ואל תעשה" הננקטת על ידי המשיב, ושעיקרה הוא כי לאחר שהמשיב מתחייב לפעול באופן כלשהו... נחה דעתו כי די במילה הכתובה ובהימצאותה בתיק הערר, ואין (כנראה) כל חובה גם לקיים הבטחות או הוראות". עוד הודגש, כי "אין למשיב הרשות או הזכות להימנע מלקיים את הוראותיו" של בית הדין, או את הזכות שלא לעמוד בהתחייבויותיו.
החלטה דומה התקבלה באותו יום במקרה אחר, גם הוא בטיפולו של המוקד. נראה אם כך כי בית הדין, בדומה למוקד להגנת הפרט ולתושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, מוצא עצמו מתוסכל לנוכח סירובו העיקש של משרד הפנים למלא את תפקידו במתן שירותי מרשם לתושבי העיר המזרחית. לעת הזו נותר אך להמתין ולראות אם סנקציות כלכליות יהוו תמריץ מספק למשרד הפנים, ואם יתחיל סוף סוף למלא את חובותיו.
