לאחר מאבק ממושך: ניתן מעמד בישראל לשתיים משלוש בנותיה של תושבת ירושלים המזרחית שנפלה קורבן לאלימות במשפחה

בשנת 2013, הצליחה פלסטינית, תושבת ירושלים המזרחית במקור, להימלט מבית בעלה המתעלל בחברון. זאת, לאחר שנים של חיים בצל אלימות פיזית קשה מצד הבעל ומחשש כי יבולע לה בשל רצונה להתגרש ממנו. האישה עברה להתגורר במקלט לנשים מוכות בחיפה, וכעבור זמן מה הצטרפו אליה ארבעה מששת ילדיה. היא החלה לעבוד בניקיון, שכרה דירה – תחילה באום אל פאחם ולאחר מכן בירושלים המזרחית – ופתחה במסע ארוך לבניית חיים חדשים, הרחק מבעלה המכה.

בראשית שנת 2014 פנתה האישה אל משרד הפנים במטרה לרשום את שלוש בנותיה הקטינות – שנרשמו עם לידתן במרשם האוכלוסין הפלסטיני – כתושבות ישראל, ובכך להקנות להן מעמד וזכויות במדינה. ואולם, תושבים שאינם אזרחים (ובהם בעיקר תושבי ירושלים המזרחית) נדרשים לעדכן את כתובתם הרשומה כאשר הם מעתיקים את מקום מגוריהם ובטרם יוכלו לקבל שירותים ממשרד הפנים. לא זו אף זו. במקרה שתושבים לא פנו למשרד הפנים בבקשות לשירותים בשבע השנים שקדמו לבקשתם הנוכחית, דורש מהם משרד הפנים הוכחות לקיום "מרכז חיים" במענם החדש כתנאי לשינוי הכתובת. במסגרת דרישה זו, נאלצה האישה להמתין למעלה משנתיים וחצי לפני שהתאפשר לה להגיש בקשה לרישום בנותיה, כשמשך כל תקופת ההמתנה נותרו הבנות ללא מעמד חוקי במדינה.

בקשת האישה לשינוי כתובתה אושרה לבסוף בתחילת אוקטובר 2016, ואף זאת רק לאחר התערבות המוקד להגנת הפרט. מיד לאחר מכן, ביום 25.10.2016, הגישה האישה, בסיוע המוקד, בקשה לרישום בנותיה, אך זו לא זכתה לכל התייחסות או מענה משך חודשים ארוכים.

ביום 26.2.2018 הגיש המוקד ערר לבית הדין לעררים, בו דרש להורות למשרד הפנים להכריע בבקשה לאלתר. בערר טען המוקד, כי הסחבת בטיפול בבקשת הרישום פוגעת בזכויותיהן הבסיסיות של הילדות לרווחה, לבריאות ולסטאטוס משפחתי יציב, תוך התעלמות מוחלטת מעברן הקשה והטלטלות שפקדו אותן.

ביום 21.5.2018, יום לפני הדיון שנקבע בערר, קיבלה האישה זימון לראיון במשרד הפנים, לאחריו הוחלט כי שתיים מהבנות יקבלו מעמד בישראל, ואילו השלישית תקבל היתר שהייה צבאי בלבד. זאת, משום שחוק האזרחות והכניסה לישראל התשס"ב-2003 מבחין בין ילדים שהתגוררו בעבר בשטחים הכבושים, או נרשמו בהם, לפי גילם בעת הגשת הבקשה לרישומם בישראל: ילדים עד גיל 14 רשאים לקבל מעמד במדינה, בעוד שילדים מעל גיל 14 יקבלו לכל היותר היתר שהייה, שאינו מקנה זכויות סוציאליות מלאות. חשוב להדגיש, כי אילולא מסכת הבדיקות המטריחה שנאלצה האישה לעבור בטרם התאפשר לה להגיש בקשה לרישום בנותיה, היתה אף הבת השלישית זוכה לקבל מעמד כאחיותיה, שכן בהגיעה לישראל בשנת 2014 היתה בת 13 בלבד.

ביום 28.6.2018, כארבע שנים וחצי לאחר שובה של האישה לישראל, ניתן סוף סוף המעמד לבנותיה.

מקרה זה מדגים את ההתעמרות הבירוקרטית של הרשויות הישראליות בפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, המבקשים שירותי מרשם בסיסיים שהשלכותיהם גורליות. תושבים אלה נאלצים לא אחת להציג לרשויות הוכחות מהוכחות שונות, ולהמתין פרקי זמן ממושכים עד להתייחסות הרשויות לבקשותיהם.