בשנת 2014 חידשה ישראל את מדיניות הריסות הבתים העונשיות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, לאחר שמשך כעשור כמעט ולא נקטה באמצעי ענישתי זה.
מאז חודש יולי 2014, הרס הצבא 54 בתים באופן מלא או חלקי. בבתים שנהרסו התגוררו למעלה מ-300 אנשים.
מטרתן המוצהרת של הריסות הבתים היא להרתיע מפגעים פוטנציאליים, תוך פגיעה בקרובי משפחתם של פלסטינים אשר ביצעו, או הנחשדים בביצוע, פיגועים כנגד ישראלים. הלכה למעשה, מדובר בפגיעה בחפים מפשע כמדיניות רשמית שהאפקטיביות שלה –
גם אליבא דישראל – מוטלת בספק גדול. הריסת הבתים אינה באה במקומה של ענישה פלילית אלא בנוסף לה, והנפגעים העיקריים ממנה הם דיירי הבית שנהרס, ולא האדם אשר לו מיוחסים המעשים, שעל פי רוב נכלא או נהרג. ברי, אם כן, כי הריסת בתים מהווה ענישה קולקטיבית, המנוגדת לדין הבינלאומי ולעקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא ביצע.
