בדעת רוב, בג"ץ אישר הריסה עונשית של בית משפחה של ילד בן 13.5 בירושלים המזרחית, לשם "הרתעת הורים" לילדים צעירים; השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, סבר כי יש להסתפק באטימת חדרו של הילד, נוכח גילו והשיהוי בהוצאת הצו

ביום 24.8.2023 אישר בג"ץ ברוב דעות הריסה עונשית של בית משפחה בעקבות פיגוע דקירה מיום 13.2.2023, אותו ביצע בנם בעת שהיה בן 13.5, ואשר במהלכו פצוע הדקירה נורה ונהרג על ידי מאבטח.  המדובר בדירת מגורים בקומה השנייה של בניין בן 5 קומות במחנה הפליטים שועפאט, בה מתגוררים הוריו וארבעת אחיו של הילד הנאשם, שלא יוחסה להם כל מעורבות או תמיכה במעשיו.  

בעמדת הרוב, אותה חיבר השופט שטיין, נדחתה עתירת המוקד על כל רכיביה. ראשית נקבע, בהתנסחות מעוררת קושי, כי אין מקום להתייחס לטענותיו העקרוניות של המוקד לפיהן מדובר בענישה קולקטיבית של חפים מפשע האסורה במשפט הבינלאומי: "הוצאת צווים כאמור היא סנקציה קשה, ועל כן לא נבוא חשבון עם באי ובאות כוח העותרים שמעלים טענות כאמור. יחד עם כך, לא נטה לטענות אלו אוזן קשבת כי את מה שהוכרע בפסיקתנו בדרך של קביעת תקדים מחייב יש לכבד ללא עוררין [הדגשה הוספה]". באשר לטענת המוקד כי הוצאת צו ההריסה בשיהוי ניכר מאיינת את תכלית ההרתעה הנטענת, קבע השופט שטיין כי חלוף למעלה חמישה חודשים מיום הפיגוע ועד להודעת הצבא בדבר הכוונה להרוס את הדירה לא עולה כדי שיהוי, וזאת משום ש"עצם הוצאת הצו ואופן הוצאתו מן הכוח אל הפועל הצריכו חשיבה ובדיקות – וזאת, בשים לב, בין היתר, לגילו הצעיר של המפגע". בית המשפט דחה גם את טענת המוקד כי ביצוע ההריסה באמצעות "חבלה חמה" הינו בלתי מידתי ועלול לגרום, כבעבר, לנזקים משמעותיים ליתר הבניין, בהתבסס על ההלכה הנהוגה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת שהגיש הצבא בעניין על פני חוות הדעת ה"חיצונית" שהגיש המוקד.

שופטי הרוב דחו את טענת המוקד על כך שהצו הינו בלתי מידתי נוכח גילו הצעיר של הנאשם, בהתבססם על תקדימי בג"ץ קודמים, מתוקפם נהרסו עונשית בתי משפחות של נערים מבוגרים יותר, הצעיר שבהם בן 15 בעת המעשה (בג"ץ 1633/16). כן נימקו שופטי הרוב את מידתיות הצו בכך שתכלית ההריסה אינה ענישה אלא הרתעה, ובפרט הרתעה של "הוריהם של מפגעים פוטנציאליים", ובייחוד צעירים. השופט שטיין ציין, מבלי לפרט, כי על פי חוות הדעת של גורמי הביטחון, שהוצגה במעמד צד אחד, "במספר לא מבוטל של מקרים, התחזית של הריסת ביתו של מפגע צעיר גורמת להוריו להטיל עליו מרות, לפקח על מעשיו ולשכנעו להימנע מלבצע פיגוע". השופט שטיין קבע כי אין מקום להתחשבות בגילו הצעיר של הנאשם במקרה דנן, שכן "בנסיבות אלה, אשר מצביעות על עוצמה ותעוזה רצחנית של בגיר, אין כל הצדקה להבחין בין המפגע בן ה-13.5... לבין הנערים המבוגרים ממנו". השופט שטיין אף ביטל כליל את חוות הדעת של פרופ' ע' רביב אותה צירף המוקד לעתירתו, שכותרתה "מאפיינים טיפוסיים שלמופעי התנהגות ותכונות של מתבגרים", בנימוק שהיא אינה עוסקת במפגע עצמו ובמעשיו החריגים. על בסיס העובדה שבחדרו של הנאשם התגלו "דגל פלסטין וסכין", קבע השופט שטיין, כי על אף שלא ניתן לקבוע שההורים ידעו על כך, "ניתן לייחס להם ידיעה קונסטרוקטיבית על אשר נעשה בדירתם... [וכן] חוסר הפיקוח ההורי על מעשיו של בנם...".  השופטת כנפי שטייניץ צידדה בעמדתו של שטיין, תוך שהיא מציינת כי גילו הצעיר מאוד של המפגע אמנם מהווה "שיקול המחייב בחינה מיוחדת", וכי "יתכן שבימים כתיקונם", עובדה זו היתה עשויה להביא לביטול הצו או לצמצומו, אך "הימים אינם ימים כתיקונם, פיגוע רודף פיגוע... [ו]לצערנו, גם ביצוע פיגועים על ידי קטינים אינו בגדר חיזיון נדיר...".

בדעת מיעוט, פתח השופט פוגלמן באזכור חטוף של עמדתו העקרונית כי יש לקיים דיון חוזר בסוגייה העקרונית של הסמכות להריסת בתים עונשית, אך חזר על כך שההלכה הקיימת "מחייבת כל עוד לא שונתה בהרכב מורחב".  לגופו של מקרה, סבר השופט פוגלמן כי יש צורך להתערב בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בעניין, ולהסתפק באטימת חדרו של הילד, בשל גילו הצעיר בשילוב עם השיהוי בהוצאת הצו. השופט פוגלמן קבע כי יש לתת משקל לעובדת היותו של הקטין קרוב לגיל האחריות הפלילית שעומד על 12, שכן חוסר בשלותם של קטינים בכלל משפיע על יכולתם לפעול ברציונליות, לא כל שכן בגילים הרחוקים מבגרות, עניין המשליך על מידתיות הפעלת תקנה 119 במקרה דנן. באשר לאחריות ההורים, כתב השופט פוגלמן: "לעמדתי, התייחסות שאינה נותנת משקל מתאים למעטפת המשפחתית הקונקרטית של הקטין או לגילו של המפגע, אינה מידתית...". הוא הוסיף כי תיוג גורף של הורים, כפי שזה מתבטא בדעת הרוב ובהחלטת המפקד הצבאי, ומבלי שנשקלו "הפעולות הקונקרטיות שננקטו על ידי ההורים עובר לביצוע הפיגוע...נושא עמו מסר פוגעני כלפי קבוצת ההורים האמורה הקשור בטבורו לכבוד האדם". הוא ציין כי חוות הדעת של גורמי הביטחון, חסרה "פילוח המתייחס לגילאים שונים על רצף הקטינות", שעשוי להוות נתון משמעותי "בבחינת אפקטיביות ההשפעה ההורית".

בעניין השיהוי, קבע השופט פוגלמן כי "ככל שהפער בין מועד הפיגוע לבין הריסת בית המגורים גדל, הזיקה בין מעשה האלימות שהקים את הסמכות לבין הפעלתה נחלשת, ובהתאם פוחת האפקט ההרתעתי הגלום בהריסת הבית". הוא הוסיף כי "שיהוי בקבלת ההחלטה פוגע גם באינטרס של הדיירים... אשר עננת אי ודאות בדבר גורל ביתם מרחפת מעליהם כל עוד לא מתקבלת החלטה בעניינם...". השופט פוגלמן קבע בנוסף, כי המדינה לא הניחה תשתית לטענתה כי השיהוי הניכר נבע מייחודיותו של המקרה.