המוקד בערעור לעליון: פסק דינו של המחוזי, האוסר על פלסטיני לעבד את אדמת אביו שב"מרחב התפר" בעילה ביטחונית נטולת ממש, שגוי ואינו מיישם כראוי את עקרונות המידתיות והסבירות

זה שנים שישראל מיישמת משטר היתרים צבאי בשטחי הגדה המערבית הכלואים בין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק, שטחים המכונים בפי ישראל "מרחב התפר". משטר היתרים מפלה זה חל רק על האוכלוסייה הפלסטינית, מונע מרובה כניסה אל "מרחב התפר" ומאלץ את אלו המעוניינים להיכנס לשם להצטייד מראש בהיתר לשם כך, בכפוף לנהלי הצבא הסבוכים והדרקוניים. בפסק דין משנת 2011, עוגנה התחייבות המדינה לאפשר לחקלאים פלסטינים להגיע אל אדמותיהם הלכודות, ובלבד שלא קיימת מניעה ביטחונית פרטנית בעניינם. ואולם, פעם אחר פעם מסתבר כי הסדרים ויישומם בשטח מונעים מחקלאים גישה סבירה אל אדמותיהם החקלאיות ש"במרחב התפר". כך במקרה שלהלן, בו נראה כי הצבא משתמש בעילה ביטחונית ביד קלה כדי לשלול זכויות יסוד של מבקש היתר כניסה ל"מרחב התפר".

ביום 24.5.2023 הגיש המוקד לבית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים שדחה עתירה למתן היתר כניסה ל"מרחב התפר" לצרכים חקלאיים. העתירה הוגשה בשמו של פלסטיני תושב השטחים הכבושים, אשר הצבא סירב להנפיק לו היתר לצורך עיבוד חקלאי של אדמה השייכת לאביו בנימוק שהאיש הינו פעיל בארגון "חזב אל תחריר" – על אף שמדובר בארגון שאינו מוגדר על ידי ישראל כהתאחדות בלתי מותרת (האיש עצמו נושא דרשות בהתנדבות בעניינים דתיים וחברתיים). במסגרת ההליכים, טענה המדינה בנוסף כי האיש הינו "בעל התבטאויות קיצוניות" – גם הפעם מבלי שיוחסה לו כל פעילות קונקרטית שעלולה להוות סיכון ביטחוני, כגון הסתה או תמיכה בטרור. ואולם, חרף קלישות טענות המדינה, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה ביום 10.5.2023, בקובעו כי "גם התבטאויות וגם השתייכות ארגונית, אף לארגונים שלא הוכרזו בלתי חוקיים, עשויות להיות אינדיקטיביות לסכנה בטיחותית [כך במקור]". יצוין כי במהלך הדיון בעתירה, התקיים דיון קצר במעמד צד אחד בנוגע לחומר הביטחוני, אשר לאחריו השיב בית המשפט לשאלת המוקד, כי החומר הביטחוני שהוצג בפניו אינו כולל האשמות נוספות בעניינו של העותר. זאת ועוד. בית המשפט אף ציין בפסק הדין: "עוד הודגש שלא מיוחסות לעותר פעולות אקטיביות בתחום הטרור, למעט התבטאויותיו הנ"ל, ואף על כך אין חולקין".

בערעור טען המוקד כי יש לבטל את פסק הדין בהיותו שגוי, שכן הוא אינו מתבסס על מבחן הסבירות כפי שהוגדר בפסיקה, אינו מתייחס לפגיעה הקשה בזכויותיו של המערער לקניין, לחופש העיסוק, ולחופש תנועה פנים-מדינתי ואינו עורך איזון בין עוצמת זכויות אלה למידת הסכנה הביטחונית הנטענת ולמהימנותה. פסק הדין אף אינו נדרש לנתונים הפרטניים של המקרה אלא מסתכם בקביעה המשפטית הגורפת ומרחיקת הלכת שהובאה לעיל, לפיה, כתב המוקד, "די בכך שאדם מתבטא ומשתייך לארגון – כל ארגון – על מנת להצדיק את דחיית בקשתו להיתר כניסה למרחב התפר, ואין צורך בשום מידע שיעיד על פעילות ביטחונית קונקרטית לשם כך".

דיון בעתירה נקבע ליום 13.11.2023.