בנימוקים פרוצדורליים חלולים, דחה בג"ץ על הסף את עתירת ארגוני זכויות האדם נגד הפגיעה בזכויות יסוד ובתנאי מחייה מינימליים של אסירים ביטחוניים

ביום 25.10.2023 הגישו האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, עדאלה, רופאים לזכויות אדם והוועד נגד עינויים עתירה דחופה לבג"ץ, בדרישה לעצור את הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של האסירים הביטחוניים שנשפטו ונעצרו עוד לפני המלחמה שראשיתה ביום 7.10.2023, במאורעות הדמים בדרום ישראל. לטענת הארגונים, מדיניות החירום נקבעה בניגוד להוראות פקודת בתי הסוהר וגורמת לפגיעה קשה ומתמשכת בבריאותם ובתנאי המחייה המינימליים של האסירים, שהמדינה מחויבת לספק.

העתירה עסקה במכלול הצעדים שננקט באגפי האסירים הביטחוניים, בחוסר שקיפות מוחלט, ועולה כדי ענישה אכזרית. חלקם של הצעדים גורם בפועל למצב מסוכן מאוד בו האסירים מצויים בפגיעוּת גמורה בפני התעמרות בבתי הכלא, שכן הם מוחזקים בניתוק מוחלט מהעולם החיצון – בשל הפסקה מוחלטת של ביקורי משפחות, הפסקה של זכותם לשיחות טלפון עם עורכי דינם (ועם בני משפחותיהם במקרה של קטינים), צמצום כמעט מוחלט של ביקורי עורכי דין, וביטולם של ביקורי הצלב האדום. צעדים אחרים הביאו להידרדרות קשה בתנאי הכליאה: אספקת החשמל מנותקת לרוב שעות היום, ציוד אישי הוּצא מהתאים, והאסירים כמעט ואינם מוּצאים מתאיהם ושוהים בהם בחוסר מעש, באפילה ובצפיפות מוגברת כמעט 24 שעות ביממה. ניתוקי מים ממושכים הם עניין של יומיום, והדבר הוביל לסירחון בתאים ולצמצום דרסטי של כמות המקלחות המותרת לכל אסיר. אף כמות המזון ירדה, בשל ביטול הגישה לקנטינה, והמזון המסופק לאסירים מועט ודל. במקביל, דווקא בתנאים ירודים אלה, נמנעת באופן גורף גישה לטיפול רפואי הולם, ואסירים סובלים מהידרדרות במצבם הרפואי, ואפילו אלו שסבלו מאלימות סוהרים, נותרו מדממים ופצועים בתאיהם.

כבר ביום הגשת העתירה דחה בג"ץ את הבקשות לצווי ביניים ולקביעת דיון דחוף, וביום 30.10.2023 אף דחה את בקשת העותרות לעיון מחדש בהחלטה זו. ביום 23.11.2023 דחה בג"ץ את העתירה על הסף, ללא דיון ומבלי שנשקלו טענותיה. בפסק הדין שנכתב על ידי השופט כבוב, נמנתה שורה של עילות סף להצדקת דחייה כזו, בהן עניין ריבוי ראשים (סוגיות) בעתירה; אי עמידה בנטל מיצוי הליכים; קיומו של סעד חלופי בדמות עתירות אסיר לגבי מקרים קונקרטיים; ועניין העדרם של עותרים ספציפיים ושל עדויות ישירות של אסירים במסגרת העתירה (על אף שבית המשפט עצמו ציין את חששן של העותרות מהתנכלות לאסירים אשר יחשפו כמתלוננים על הפרת זכויותיהם). השופט כבוב קבע כי העתירה "לקתה במספר רב של פגמים מבין אלו שצוינו לעיל", וכן בכשלים עובדתיים. השופט כבוב הבהיר, כי ריבוי העניינים בעתירה הוא שמבדילהּ מעתירות ציבוריות אחרות ללא עותר קונקרטי שעסקו ביחס לכלל הכלואים ומתקני הכליאה, בהן ניאות בית המשפט לדון משום שעסקו בנושא אחד ממוקד. בפסק הדין אף נקבע כי "דין העתירה להידחות אף לגופה", ונקבע, בין היתר, כי מדיניות הנציבות "אינה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף מינימלי הנדרש על-פי דין, ודברים אלו מקבלים אך משנה תוקף נוכח העיתים". בהקשר זה ציין השופט כי השתכנע מחוות הדעת המודיעינית שהוגשה לו, לפיה צמצום התנאים מתחייב בשל "חזקת מסוכנות" הקיימת לגבי הכלואים הביטחוניים "הדורשת התייחסות שונה".

בפסק דין זה, בדומה לאחרים שניתנו בעת זו, ניכר שבג"ץ מעדיף לעצום עיניו אל מול המצב השורר בבתי הכלא, ומאפשר לשב"ס להמשיך לנהוג באסירים כרצונו. צורמת במיוחד הקביעה המפנה להגשת עתירות פרטניות, קביעה שהיא בבחינת טמינת הראש בחול, שכן בידודם של האסירים ופגיעוּתם המוגברת הופכים אפשרות זו של הגשת תלונות ועתירות פרטניות לקשה ביותר עד בלתי אפשרית.