המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ בשמו של שופט בבית הדין השרעי לערעורים, לאפשר לו לעבור לצורך עבודתו מרצועת עזה לגדה המערבית וחזרה: סירוב המשיב להעניק לו היתר לצורך המעבר בין שני חלקי השטחים, פוגע פגיעה קשה ביכולתו לפקח על מערכת קופת המזונות, לתאם בין הלכות בית הדין השרעיים השונים ולהדריך את העובדים במערכת המזונות

העותר הוא שופט בבית הדין השרעי לערעורים, ויועץ משפטי של יושב ראש המועצה הגבוהה למשפט השרעי, מכוח צו מינוי של יו"ר הרשות הפלסטינית. מערכת בתי הדין השרעיים בגדה המערבית וברצועת עזה הינה מערכת אחת. מתוקף תפקידו הוא האחראי והמפקח הכללי על קופות המזונות של בתי הדין השרעיים בגדה המערבית וברצועת עזה, המקילות על חייהם של נשים וילדים אשר אינם מקבלים את דמי המזונות מאבי המשפחה. העותר למד את דרך ניהול מערכות המשפט השרעיות במצרים ובירדן, ואך לאחרונה סיים את סבב לימודיו באותן מדינות בעניין תוכנית קופות המזונות הנהוגות שם

לצורך יישום התוכנית בשטחים הפלסטיניים, על העותר לאסוף בעצמו נתונים מהותיים ולהתאים את התוכנית לצורכי האוכלוסייה בשטחים הכבושים. מעברו בין רצועת עזה לגדה המערבית נחוץ, בין השאר, להכנת תשתית עתידית לתיאום בין הלכות בתי הדין השרעיים בשטחים, לבין אלו בישראל. התיאום בין ההלכות הוא חשוב לעילא במקרים בהם אחד מבני הזוג הוא תושב השטחים, והאחר תושב ישראל.

רשויות הצבא מונעות את מעברו לגדה. בעתירה מיום 30.4.07 טוען המוקד כי עמדתו של הצבא איננה חוקית, וזאת מאחר ורצועת עזה והגדה המערבית הינן יחידה משפטית טריטוריאלית אחת. קרי, זוהי יחידה חברתית-מדינית אחת המשתרעת על שתי יחידות שטח שונות שאין ביניהן רצף טריטוריאלי. הדבר נלמד הן מהצהרות מדינת ישראל במסגרת הסכמים בינלאומיים בהם התחייבה שלא להעמיד מכשולים במעבר פלסטינים בין שני חלקי הרשות, והן מפסיקת בית המשפט העליון במספר מקרים. כך הוסכם בסעיף 5 של "הצהרת העקרונות", כך התחייבה ישראל בסעיף 1(2) לנספח הראשון בהסכם הביניים, כך במספר הסכמים נוספים, וכך הונהג במשך שנה שלמה המעבר הבטוח.

טענה דומה השמיעה המדינה בעצמה בבג"ץ עג'ורי (7015/02), ובית המשפט החרה החזיק אחריה בקובעו כי "מבחינה חברתית ופוליטית, נתפסים שני האזורים על ידי כל הנוגעים בדבר כיחידה טריטוריאלית אחת".

סירוב הצבא להעניק לעותר היתרי כניסה לישראל לצורך מעבר מרצועת עזה לגדה המערבית פוגע בזכותו לכבוד ולחופש תנועה, והוא הפרה של חובות הכוח הכובש לאפשר למוגנים לנוע בתוך השטח הכבוש. הזכות לחופש תנועה מעוגנת, בין השאר, בסעיף 12(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות עליה חתמה ישראל ואשררה אותה, הקובע כי "אדם הנמצא כחוק בתוך שטחה של מדינה, זכותו, בתוך שטח זה, לנוע ולבחור את מקום מגוריו באופן חופשי". בשל ההגבלה שהטיל הצבא על יכולתו של העותר לפעול כשופט, פוגעות רשויות המדינה באוכלוסייה המוגנת, אשר מכוח אמנת ג'נבה, היא אמורה להגן עליה ולהבטיח את זכויותיה.

לצפייה בעתירה מיום 30.4.07

לצפייה בפס"ד עג'ורי מיום 3.9.02

לצפייה בסעיף 12(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות