العربية
EN
العربية
EN
העותר, יליד חברון, התחתן עם פלסטינית מעזה והתגורר עמה ברצועה, בגלל המגבלות הקשות שהטילה ישראל על מעברם של פלסטינים מהרצועה לגדה. העותר נשאר ברצועה קרוב ל-7 שנים מבלי לשוב ולבקר את בני משפחתו שבחברון, מחשש שישראל תחסום את דרכו לשוב למשפחתו בעזה. במאי 2007 החליט העותר, על אף חששו, לשוב לגדה עם בנו, כדי לעמוד לצד אמו בעת ניתוח שעברה לכריתת רגלה. משביקש לשוב לרצועה, התממש חששו וכל הבקשות שהגיש להיתר מעבר סורבו. גם בקשות להתרת מעברן של אשתו ובתו מעזה לגדה סורבו. בחודש מרץ 2008 החזיר המת"ק הישראלי סוף סוף תשובה לבקשתו, לפיה יאושר מעברו מהגדה לעזה – אך ורק אם יתחייב בכתב כי לא ישוב עוד לגדה המערבית.
בעתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט ביום 10.7.2008 טענו העותרים כי ישראל פוגעת בזכותם לחיי משפחה ובזכות הילדים לשהות במחיצת הוריהם. ישראל מפירה את מחויבותה לכבד את חופש התנועה של פלסטינים בין שני חלקי ארצם. עוד הצביעו העותרים על ההבדל שבין זכות המעבר דרך ישראל (The Right of Transit) לבין זכות הכניסה לישראל, והבהירו שהעותרים לא מבקשים כניסה לישראל לצורך השתקעות או שהייה בה. כל שמבקשים העותרים מישראל הוא לאפשר להם לעבור, מעבר הכרחי, בין הגדה לרצועת עזה.
ביום 4.8.2008 בתגובה לעתירה, חזר בו המשיב מהדרישה המקורית שהעותר יתחייב שלא לשוב עוד לגדה, והתיר לעותר ולבנו לעבור לרצועה בלא דרישות ותנאים. לאור הוויתור על הדרישה, מחק ביהמ"ש ביום 1.9.2008 את העתירה.
ביום 11.1.2009 נדרש ביהמ"ש לעניין ההוצאות בעתירה. ביהמ"ש דחה את טענות הצבא כי הוא אינו חייב בהוצאות, מכיוון שהעותרים לא הבהירו מלכתחילה מהי מטרת המעבר לרצועת עזה – מעבר לצורך ביקור או לצרכי השתקעות ברצועה. ביהמ"ש קובע, כי חזרת הצבא מהדרישה להתחייבות המקורית, שלא לשוב לגדה המערבית, ללא נימוק משכנע, מביאה למסקנה כי העתירה, שהוגשה כנגד דרישה זו, היא הגורם לשינוי בעמדת הצבא.
ביהמ"ש קבע כי המשיב ישא בשכר טרחת העותרים בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות בסך 500 ₪ נוספים, בשל הקשיים הרבים בהם נתקל העותר לפני שקיבל לידיו את ההיתר הסופי.
לצפייה בהחלטה בעניין הוצאות מיום 11.1.2009
