בפסק דין מיום 19.8.2009 שם בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קץ להתעמרות רבת שנים של משרד הפנים בתושבת ישראל, שביקשה כי יינתן מעמד של קבע לילדיה החיים עימה בישראל. סיפורה של העותרת הוא דוגמא מובהקת לשיטה בה נוקט משרד הפנים, כדי "לעודד" את הפלסטינים תושבי ירושלים לעקור ממנה, במסגרת מלחמתו לשימור "האיזון הדמוגראפי" בעיר. הגם שמדובר במקרה אחד מיני רבים, הרי שמקרה זה ופסק הדין שניתן בסופו, ממחישים בבהירות את התנהלותו הפסולה של משרד הפנים, שאינו בוחל בשום אמצעי במאבקו על צביונה היהודי של ירושלים.
העותרת, תושבת קבע הנשואה לתושב השטחים, היא אם לשמונה ילדים. האם ובתה התינוקת הן תושבות קבע בישראל ואילו שאר הילדים נטולי כל מעמד בישראל. בשנת 2002, לאחר שהמשפחה עברה להתגורר בתחומי ירושלים, הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עם בן זוגה ולקבלת מעמד לשבעת ילדיה הגדולים. אולם, מאחר שהתשובה ממשרד הפנים בעניינם בוששה לבוא, ועל מנת שלא להותיר את ילדיהם מחוסרי מעמד, רשמו בני הזוג את ילדיהם במרשם האוכלוסין בגדה.
בזמן הרב שחלף בין הגשת הבקשות לבין מתן המענה ממשרד הפנים, שינה משרד הפנים את מדיניותו והודיע כי גם עבור הילדים יש להגיש בקשות לאיחוד משפחות. אולם, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2003-התשס"ג, בנוסחו המקורי, אינו מאפשר כלל הגשת בקשות שכאלו, וזאת אם במועד הגשת הבקשה היו הילדים (המבקשים) בני 12 ויותר. לפיכך הודיע משרד הפנים לעותרת כי לחמשת הילדים הצעירים יינתנו היתרי מת"ק בלבד, המסדירים רק את שהייתם בתחום ישראל, אך לא מקנים להם זכויות סוציאליות, ואילו לבנות הגדולות, שבמועד הגשת הבקשה כבר היו בנות 12, לא יינתן מעמד כלל והן הוכרזו כשוהות בלתי חוקיות!
בעקבות סירוב משרד הפנים לתת מעמד לילדים - שמלבד רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, שנעשה כאמור מחמת אילוץ, לא היתה להם כל זיקה לשטחים - עתר המוקד להגנת הפרט לבית המשפט.
בעקבות הגשת העתירה הודיעה המדינה כי חמשת הילדים הצעירים יקבלו מעמד ארעי לשנתיים, שבסופן יוכלו להגיש בקשה למעמד קבע, אך עמדה בסירובה למתן מעמד כלשהו לבנות הגדולות. בחלוף שנתיים מיום מתן המעמד הארעי לחמשת ילדי המשפחה הצעירים, קיבלו ארבעה מהם מעמד של קבע, ואילו מעמדה הארעי של הבת החמישית, שעברה בינתיים את גיל 14, הוארך אך לא שודרג.
בעקבות תיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), אז שונה גיל מתן המעמד מ-12 שנים ל-14 שנים, הזדרז המוקד ופנה שוב למשרד הפנים, בבקשה למתן מעמד בישראל גם לבנות הגדולות. הבקשה אושרה ולבנות ניתן מעמד ארעי. בתום שנתיים למתן המעמד נערך להן שימוע. משהתברר במהלך השימוע כי הבת הבכורה התארסה עם תושב השטחים, ואף נישאה לו מאוחר יותר, שלל משרד הפנים את מעמדה. מעמדה הארעי של הבת הנוספת הוארך ולא שודרג למעמד קבע.
בפסק דינו נדרש בית המשפט להכריע מהו המעמד שיינתן לשלוש בנותיה הגדולות של העותרת, שעניינן טרם בא על פתרונו. בית המשפט קיבל את כל טענות המוקד וקבע כי גם בנות אלו זכאיות לקבל מעמד של קבע.
בית המשפט קבע, כי יש לדון בבקשה על פי גילו של הילד במועד הגשת הבקשה לקבלת מעמד, שהוא המועד הקובע לעניין מתן מעמד בישראל, ולא במועד בו הסתיימו השנתיים בהן קיים אותו ילד מרכז חיים בישראל, כפי שטען משרד הפנים. במועד הגשת הבקשה היו הבת השנייה והשלישית בנות פחות מ-12 שנה. לפיכך, קבע בית המשפט, זכאיות שתיהן למעמד קבע. זאת, מאחר שעל פי נוסחה המקורי של הוראת השעה, אשר חל על אותה תקופה, יש ליתן מעמד של קבע לילדו של תושב ישראל שגילו מתחת ל-12 שנה.
בהתבססו על נוהל פנימי, הקובע כי ילד שקיבל מעמד ארעי לשנתיים, במהלכן עבר את גיל 14 – אין לשדרג את מעמדו, הסכים משרד הפנים ליתן לבנות השנייה והשלישית מעמד של תושבות ארעיות, אך סירב לשדרג את מעמדן למעמד קבע. בית המשפט קבע כי הנוהל הפנימי של משרד הפנים אינו חוקי. בכך חזר בית המשפט על פסיקה קודמת, שניתנה לאחרונה, לפיה המועד הקובע הינו מועד הגשת הבקשה ולא מועד תום השנתיים.
בעניינה של הבת הבכורה חלה תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, לפיה ילדים שנולדו בישראל לתושבי ישראל נרשמים במרשם האוכלוסין. בית המשפט נמנע מלעסוק בתחולתה של התקנה על עניינה של הבת הבכורה, אך קבע כי יש ליתן לה מעמד של תושבת קבע, למרות שבמועד הגשת הבקשה עברה כבר את גיל 12. בית המשפט קבע כי יש לראות בבקשה לרישומה בישראל משום בקשה שהיתה תלויה ועומדת במועד התיקון להוראת השעה, לפיו ניתן להעניק מעמד של קבע לילדים, אשר היו מתחת לגיל 14 ביום הגשת הבקשה.
בנוסף קבע ביהמ"ש, ששלילת מעמדה הארעי של הבת הבכורה נעשה שלא כדין. זאת מאחר שגם ביום הגשת הבקשה לרישומה וגם במועד בו הוחלט ליתן לה לראשונה מעמד ארעי, היא כלל לא היתה נשואה. לפיכך קבע בית המשפט כי טענת משרד הפנים, לפיה ניתנו לו, בהקשר של מעמדה האישי של הבת, הצהרות כוזבות – אין בה ממש.
לצפייה בפסק הדין מיום 19.8.2009 
