العربية
EN
العربية
EN
בשנת 1995, בפסק דין ואג'יה, הכשיר בית המשפט העליון את פעולתם בתחומי ישראל של בתי המשפט הצבאיים, שהוקמו לפי דיני השטחים הכבושים.[1]
אף שישראלים מאיישים את מערכות השלטון הן בשטחים והן בישראל, מדובר בשתי מערכות נפרדות. בראש המערכת הישראלית עומדת הכנסת, המבטאת את ריבונות העם. הנורמה העליונה בישראל מבוטאת בחוקי היסוד ובשורה של עקרונות לא כתובים. בראש המערכת בשטחים עומד המפקד הצבאי. הוא אינו ריבון בשטח, אלא מנהל אותו באופן זמני. מעמדו של המפקד הצבאי נגזר מדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי: הם שמעניקים לו סמכויות והם שקובעים את גבולות הסמכות. (לצד זאת, כעובד ציבור ישראלי, הוא כפוף גם למשפט המינהלי והחוקתי של ישראל).
מבחינתה של מערכת המשפט הישראלית, בית המשפט הצבאי של השטחים הוא בית משפט זר. מבחינת בית המשפט של השטחים, שטחי ישראל הם טריטוריה זרה. על מנת שבית משפט צבאי של השטחים יקיים את דיוניו בישראל, צריכים להתקיים שני תנאים הכרחיים: נחוצה הסמכה בדיני הכיבוש, שתאפשר לו להפעיל סמכות שיפוט מחוץ לטריטוריה הטבעית שלו, ונחוצה הסמכה בדיני ישראל, שתתיר לו (כערכאה זרה) להפעיל סמכות שיפוט בתוך ישראל. ההסמכה בדיני הכיבוש מקורה במשפט הבינלאומי והיא כפופה להוראותיו. ההסמכה בדיני ישראל כפופה לחוקי היסוד הישראליים.
בעניין ואג'יה טענו העותרים שלא מתקיים התנאי של הרשאה, לפי הדין הישראלי, לבתי המשפט הצבאיים של השטחים לדון בישראל. הם טענו שישיבתם של בתי המשפט הצבאיים בתחום ישראל מהווה הפרה של הריבונות הישראלית. פעילות של בית משפט זר, המוציא צווי כליאה, בתחום המדינה, היא פגיעה בריבונות. חוק יסוד: השפיטה קובע מפורשות שרק בתי משפט שהכנסת הסמיכה אותם לפעול, רשאים לפעול בתחום המדינה. בנוסף הצביעו העותרים על הוראת חוק ישראלית, ממנה משתמע שבתי המשפט הצבאיים של השטחים אינם רשאים לפעול בתחום ישראל. מדובר בסעיף 6(ב) לתקנות הכלולות בתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967, המאפשר להחזיק בישראל פלסטינים שנעצרו בהתאם לחקיקה הצבאית בשטחים:
העותרים טענו, שמלשון התקנה עולה, שרק צווי מעצר של השטחים, שהוצאו בשטחים, ניתנים לביצוע בישראל. כלומר, יש חשיבות למקום בו הוצא הצו, או למקום מושבו של בית המשפט הצבאי – לא ניתן לבצע בישראל צווי מעצר שהוצאו על ידי בית משפט צבאי של השטחים שישב בשטח ישראל.
בעניין ואג'יה דחה בית המשפט את טענת העותרים. השופטת שטרסברג-כהן קבעה, כי "תקנה 6(ב) אינה עוסקת כלל בשאלת מקום מושבו של בית הדין הצבאי של האיזור".[2]
את סמכותם של בתי המשפט הצבאיים לשבת בישראל הצדיקה השופטת שטרסברג-כהן בהוראות של צו צבאי של השטחים, המאפשרות לבתי המשפט הצבאיים לקבוע בעצמם את מקום מושבם. היא פירשה את ההוראות האלו כמאפשרות להם לקבוע לעצמם מקום מושב מחוץ לטריטוריה הכבושה. השופטת שטרסברג-כהן בחרה שלא לבדוק אם המשפט הבינלאומי מאפשר למפקד הצבאי לקבוע הוראה, שמתירה לבתי המשפט שלו לשבת מחוץ לשטח הכבוש. היא בחרה גם שלא להיכנס לתנאי ההכרחי השני – הסמכה במשפט הישראלי.
חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, דן בית המשפט העליון, בראשות הנשיאה ביניש, בעתירה חדשה, שתקפה, בין השאר, את פעולתם של בתי המשפט הצבאיים בישראל.[3] בעתירה החדשה נמצאו דיני הכיבוש במוקד טענות העותרים. כאמור, דיני הכיבוש הם שקובעים את סמכויותיו של המפקד הצבאי בשטח כבוש. הם גם שקובעים את גבולות הסמכות. אמנת ג'נבה הרביעית מסמיכה את המדינה הכובשת להקים בתי משפט צבאיים, ולשפוט בהם את תושבי השטח הכבוש שהפרו את הוראות הביטחון שחוקקה המדינה הכובשת. אמנת ג'נבה הרביעית קובעת גם את גבולות הסמכות. בין היתר, היא קובעת שבתי המשפט הללו יֵשבו בתוך השטח הכבוש.[4] המפקד הצבאי בשטחים לא יכול לאמץ רק חלקים של המשפט הבינלאומי: מצד אחד, לתפוס בשתי ידיים את ההסמכה להקים בתי משפט צבאיים; ומצד שני, להפר את החובה שהם יפעלו בתוך השטח הכבוש ולא בשטח המדינה הכובשת. אם כן, הפרשנות שנתן בית המשפט לצו הצבאי בעניין ואג'יה, מנוגדת למשפט הבינלאומי – או שהיא אינה נכונה, או שהצו חורג מסמכותו של המפקד הצבאי, והוא בטל.
העותרים טענו בחיטים והנשיאה ביניש, שכתבה את פסק הדין, משיבה להם בשעורים. אם טענו העותרים על פי דיני הכיבוש וסמכויות המפקד הצבאי, משיבה להם ביניש על פי המשפט הישראלי. במשפט הישראלי קיימת דוקטרינה, לפיה חקיקה מפורשת של הכנסת גוברת על הוראות המשפט הבינלאומי. העתירה עסקה גם בהחזקתם של כלואים פלסטינים בישראל, דבר אסור לפי המשפט הבינלאומי. אולם, כפי שראינו, בעניין זה קיימת הוראת חוק מפורשת, שמתירה להחזיק בישראל את מי שהאסמכתה לכליאתו ניתנה לפי החקיקה הצבאית בשטחים. זוהי תקנה 6(ב) שצוטטה לעיל. לאור הוראה זו בוחרת ביניש שלא להכריע בשאלה מה דורש המשפט הבינלאומי – בכל מקרה, ההיתר שבתקנה 6(ב) גובר עליו.
את אותה דוקטרינה מבקשת ביניש ליישם גם על עניין ישיבתם של בתי המשפט הצבאיים בתחום ישראל. אולם כאן מחכה לה בעיה: הלוא בעניין זה אין שום חקיקה ישראלית! אדרבא, בית המשפט העליון עצמו קבע, בעניין ואג'יה, שהחקיקה הישראלית אינה קובעת בעניין זה דבר. (גם אילו היתה הוראה שניתן היה לפרשהּ לכאן ולכאן, קיים במשפט הישראלי כלל פרשני, לפיו עדיפה פרשנות העולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי). לכאורה, בית המשפט העליון צריך היה לקבל את העתירה בעניין זה ולקבוע שהמפקד הצבאי, שכל סמכותו נשענת על דיני הכיבוש, אינו רשאי להסמיך את בתי המשפט של השטחים לדון מחוצה להם, בניגוד לדיני הכיבוש. המשפט הבינלאומי המנהגי גם הוא חלק מהדין הישראלי (כל עוד לא קיימת הוראת חוק מפורשת גוברת). לכן היה על בית המשפט העליון לקבוע, שאסור לרשויות הכליאה הישראליות לקבל לידיהן כלואים לפי אסמכתה שהוצאה על ידי בית משפט צבאי של השטחים, אם זה פעל מחוצה להם, בניגוד לכלל מפורש של המשפט הבינלאומי המנהגי.
הנשיאה ביניש אינה מקבלת את העתירה ואף בוחרת לסמוך את פסק דינה על פסק דין ואג'יה. הכיצד? הלוא פסק דין ואג'יה נסמך על צו צבאי, צו שכפוף להוראות המשפט הבינלאומי. זאת ועוד, פסק דין ואג'יה קבע שהחקיקה הישראלית אינה קובעת דבר בעניין מקום ישיבתם של בתי המשפט הצבאיים של השטחים. אם כן, לדוקטרינה, לפיה חקיקה ישראלית מפורשת גוברת על המשפט הבינלאומי, אין במה שתאחז. הפתרון של ביניש הוא לייחס לפסק דין ואג'יה דברים שלא נאמרו בו, ובעצם דברים שהם היפוכו הגמור של מה שנאמר בו. היא כותבת:
פסק דין ואג'יה, נזכיר, מצביע על צו צבאי, בתור הבסיס לאפשרות של בתי המשפט הצבאיים לדון בישראל ולא על תקנות במשפט הישראלי. הנשיאה ביניש רשאית להצביע, בניגוד לפסק דין ואג'יה, על בסיס ישראלי לדבר, אולם ההסתתרות מאחורי פסק דין שכלל אינו אומר את שמיוחס לו, בעייתית למצער. חשוב מכך: אם תקנה 6(ב) אינה מתייחסת למקום מושבו של בית המשפט, כיצד רלוונטי לענייננו היחס שבין הוראה מפורשת בחוק פנימי לבין המשפט הבינלאומי? לנשיאה פתרונים.
עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
